יצאתי עם איזה בחורה. פגשתי אותה בחנות ספרים יד שניה. וראיתי שהיא
מתעניינת בספר שכבר קראתי. אמרתי לה שקראתי אותו ושהוא ללא ספק שווה קריאה.
הצעתי לה שתקח את המיספר שלי ואם היא לא תהייה מרוצה מהספר אני אקנה ממנה
אותו ואפילו אקנה לה ספר חדש. "אין בעיה, סיכמנו" היא אמרה. החלפנו מספרים ושלושה
ימים אחרי זה היא חזרה אלי ואמרה לי שהספר היה נפלא. דיברנו קצת על הספר, שיחה
שהתגלגלה בקלות לשיחה על החיים. היא סיפרה לי שהיא מורה בבית ספר. מחנכת של
כיתה ד'. שאלתי אותה אם היא רוצה להפגש מתישהו. והיא הסכימה לצאת איתי לבית
קפה. נסעתי אליה, לרחובות. אספתי אותה מביתה, ומשם נסענו לבית קפה קטן על
הרחוב הראשי של העיר. אחרי ששתינו כל אחד שתי כוסות קפה ועדיין לא נמאס לנו
אחד מהשנייה החלטנו להמשיך את הערב לפאב שהיא הכירה. זה היה יום חמישי,
ולא היה לה בית ספר למחרת. אני יכולתי לשתות רק בירה אחת בגלל שהייתה לי עוד
נסיעה של בערך חצי שעה הביתה, אבל היא שתתה כמה קוקטיילים, אני לא זוכר של מה.
בפאב התחיל להיווצר בינינו קצת מתח מיני. הרבה נגיעות קטנות הפכו לנגיעות גדולות.
אבל נראה שהיא לא רצתה להמשיך עם זה עדיין. בסופו של הערב החזרתי אותה לביתה
והתנשקנו לפני שנפרדנו, קצת יותר מדי לפי הספר, אבל דברים כאלה כבר לא מפריעים
לי.
בבוקר קמתי ושלחתי לה הודעה. "היה ממש כיף, אני מחכה כבר לפעם הבאה שנעשה את
זה". אחרי הסדר בוקר שלי התחלתי לעבוד על איזה פרוייקט שכבר אני לא זוכר במה הוא
עסק. רוב היום המשיך כרגיל ובאיזה שהוא שלב קיבלתי ממנה הודעה: "גם אני נהניתי,
אפשר לעשות את זה שוב בשבוע הבא." אני חושב שבאותה תקופה יצאתי להרבה דייטים
כאלה ולא התרגשתי מזה במיוחד. בכללי לא היה בה איזה משהו מיוחד. היא נראתה לא
רע והייתה די נחמדה. חשבתי שזה אולי יכול להתפתח לאיזה קשר, אבל זה לא היה בדיוק
מה שחיפשתי. אני חושב שכמעט תמיד חיפשתי מישהי שיכולה לגרור אותי למעלה. מישהי
שאני ארגיש שאני צריך להיות יותר טוב בשביל להיות איתה. עכשיו, כשאני אומר למעלה
אני בטח שלא יודע בדיוק למה אני מתכוון, זה איזה משהו בהרגשה.
בערך שעה אחרי שהיא שלחה לי את ההודעה, יכול להיות אפילו שזה היה בדיוק שעה.
קיבלתי ממנה עוד הודעה: "?". סימן שאלה בודד. לרגע לא הבנתי מה היא רצתה. אבל
אז הבנתי שהיא בטח ציפתה לאיזה תגובה להודעה שלה. שלחתי לה "בכיף, שבוע הבא"
וחזרתי לעבוד. כשסיימתי לעבוד פתחתי לעצמי פחית בירה שהייתה לי במקרר ומזגתי
אותה לכוס גדולה. שמתי לעצמי קצת מוזיקה שאני אוהב, שתיתי את הבירה ועישנתי כמה
סיגריות. זה היה סוג של טקס שלי באותה תקופה. אני חושב שאפילו שמעתי כל פעם את
אותה המוזיקה. בטוח שהיה שם בין השירים את "almost cut my hair",
שיר שחרשתי עליו באותה תקופה.
לא היה לי באותו היום עוד משהו מתוכנן להמשך היום. והידיעה הזאת קצת הכבידה עלי.
פתחתי את רשימת המטלות שלי וחיפשתי איזה משהו שמתאים לי לעשות שם. דילגתי
על כל מה שהיה צריך לקבוע תור בשביל לעשות אותו ומחקתי כמה דברים שכבר עשיתי
או ויתרתי עליהם. אחד הדברים ברשימה היה: "לעשות סדר בארון". הסתכלתי קצת על
אותו משפט ואמרתי לעצמי: "מה לעזאזל חשבת לעצמך כשרשמת את זה?" נכנסתי
לפייסבוק וראיתי שאין שם אף אחד לדבר איתו אז החלטתי שאין ברירה, אני צריך לסדר
את הארון. זה היה מסוג המטלות שאמא שלי הייתה יכולה לתת לי. אכלתי איזה משהו קטן,
והתחלתי לפרק את הארון. אחרי שכבר הוצאתי הכל והתחלתי להכניס בצורה מסודרת רק
דברים שאני עדיין לובש, קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה.
"הלו" לא זהיתי את הקול.
"כן, מי זה?"
"מדבר חבר של גלית" לבחורה שיצאתי איתה קראו גלית. "אנחנו צריכים לדבר על משהו"
"אוקיי, אני מקשיב" עמדתי קצת מופתע, כמובן שלא ידעתי שיש לה חבר.
"תראה, גלית היא בחורה מיוחדת. אני מכיר אותה כבר הרבה שנים. אני לא יודע איך
בדיוק להסביר לך את זה"
"אתה חבר בקטע רומנטי?"
"אהה, לא, חברים ותיקים"
"אז איך יש לך את המספר שלי?"
"היא סיפרה לי על מה שקרה אתמול והסתכלתי בהודעות כדי להוציא את המספר שלך"
"זה קצת מוזר, לא?"
"בוא אני אספר לך את מה שרציתי לספר ואז תחליט"
"אוקיי" הוא התחיל לספר והסיפור התחיל להמרח, הבנתי שזה ארוך והכנתי לעצמי כוס
קפה תוך כדי שהוא מספר והתיישבתי מחוץ לדירה. כשהוא סיים הבנתי למה הוא התקשר
והסברתי לו שאני לא רואה שום סיבה שמשהו כזה יקרה שוב. נפרדנו ומצאתי את עצמי
יושב מחוץ לדירה הפוכה לחלוטין, בלי שום רצון לסיים את מה שכבר התחלתי.
אזרתי קצת כוח בסוף וסיימתי לסדר את הארון. וכמעט בדיוק איך שסיימתי גלית התקשרה.
היא הציעה לי לצאת שוב היום. היא אמרה שפתאום כמה דברים התפנו לה ואין לה מה
לעשות, זה היה יום שישי, ובא לה לעשות משהו. אמרתי לה שאני אחזור אליה עוד מעט,
אחרי שאני אראה אם אני יכול לבטל את מה שתיכננתי באותו היום ואולי נעשה משהו.
אני לא אוהב לשחק משחקים. אבל לא היה בא לי לענות במקום. מה שחבר שלה סיפר לי
קצת הטריד אותי, היה לה ממש סיפור עם החבר הקודם, החבר שלה פחד שאני אפגע בה
איכשהו במצב הרגיש שלה. לא ידעתי אם אני רוצה להכנס לזה.
החלטתי שאני אלך לראות אותה בכל זאת, גם ככה לא היה לי שום דבר לעשות.
התקשרתי אליה וקבעתי איתה שאני אגיע אליה בתשע וחצי. ומשם נחליט לאן הולכים.
אכלתי משהו, התארגנתי ויצאתי אליה בתשע.
הפעם היא התלבשה קצת אחרת. משהו בהופעה שלה נראה הרבה יותר מפתה. כשהיא
פתחה לי את הדלת הייתי קצת מופתע. היא אמרה לי שהיא צריכה לסדר איזה משהו וכבר
נצא. אז התיישבתי בסלון הקטן שלה וחיכיתי שהיא תהייה מוכנה. בסלון היה תלוי ציור
ענק של רקדנית בלט באמצע של איזה תנועה מסובכת. הציור ממש הצליח לתפוס את
התנועה. אבל החלק הבולט ביותר בתמונה היה הבעת הפנים של הבלרינה. נראה שהיא
סובלת במיוחד. זה היה מין מבט שהיית יכול לצפות לראות על אמא שכולה. הציור ממש
העציב אותי. ולא כולתי להבין למה שמישהו ירצה לתלות אותו בדירתו. חוץ מהציור הדירה
הייתה נורמלית לחלוטין. והייתה בה אווירה חמימה וביתית.
אחרי אולי חצי שעה שבהם לא שמעתי דבר מגלית, קראתי לה ושאלתי אם הכל בסדר.
היא ענתה שכן ויצאה לאחר כמה דקות. נראה שהיא בכתה. שאלתי אותה מה קרה. אבל
היא פשוט אמרה שהיא לא יכולה לצאת היום. ושהיא כבר תתקשר אלי. עזבתי את את
הדירה שלה ויצאתי לרחוב. ראיתי את המכונית שלי עומדת בפינה אבל לא התחשק לי
לחזור עדיין הביתה. החלטתי שאני אצא לבד לאיזה פאב.
הכרתי מקום לא רחוק מהבית שלה. ממש אחלה של מקום. בדרך כלל הייתה בו אווירה
ממש טובה, והחלטתי ללכת לשם ברגל. הגעתי אליו, התיישבתי על הבר והזמנתי לי בירה.
הסתכלתי סביבי וראיתי הרבה גברים. היו מעט בחורות ונראה שרובן היו באמצע של איזה
דייט. התחלתי קצת לדבר עם אנשים סביבי ואפילו ממש נכנסתי לשיחה עמוקה עם הבחור
שישב לשמאלי, שנראה שקצת נמאס לו מהחברים שלו. לפני שסיימתי את הבירה גלית
התקשרה אלי. לא ידעתי אם לענות לה, לא ממש אהבתי את כל הקטע, אבל החלטתי
לענות. כשהיא שמעה שאני בפאב היא שאלה אם היא יכולה להצטרף, אבל אמרתי לה
שאין לי ממש כוח להשאר. אז היא הציעה לי לבוא אליה לשתות קפה.
אם כל הבדיחה של לעלות לקפה וגם איך שהבנתי את הבחורה הזאת היה נראה לי שהיא
רוצה שאני אבוא אליה בשביל שנזדיין. חוץ מזה גם ידעתי שהביטחון העצמי שלה היה על
הפנים. וכמה שידעתי שהיא קצת בלאגן, לא יכולתי לסרב. הלכתי אליה, ראיתי שוב את
המכונית שלי קורצת לי ועליתי לדירה שלה. היא פתחה לי את הדלת לדירה חשוכה שרק
כמה נרות האירו אותה ועמדה מולי ללא לומר מילה. "מה את חושבת שאנחנו הולכים
לעשות כאן?" שאלתי אותה. היא חייכה, הסתובבה וניגשה לשבת על הכורסא בסלון.
נכנסתי אחריה וסגרתי את הדלת.
*
כשראיתי את הפניה לקיבוץ, בדרך חזרה מגלית,ידעתי כבר שאני לא הולך לישון הלילה.
לא יודע איך ידעתי את זה. וגם תמיד אפשר לחשוב על זה כך שכאילו החלטתי שאני לא
אשן הלילה. אבל עמוק בפנים ידעתי שאין לי מה לעשות הלילה. או לשכב במיטה כל
הלילה ולנסות להרדם או למצוא לעצמי משהו יותר מעניין לעשות. הסתכלתי על השעון,
השעה הייתה רבע לאחד בלילה. לא היה לי נעים להתקשר למישהו בשעה הזאת.
החלטתי שאני אשב קצת מחוץ לדירה עם כוס קפה ולפטופ ואחליט מה אני עושה.
כמו על אוטומט: נהגתי, חניתי, פתחתי את הדלת, החלפתי לטריינינג, הכנתי קפה
והתיישבתי מחוץ לדירה. מחוץ לדירה היה לי מקום שפעם אירגנתי אותו, מין זולה כזאת.
אירגנתי גגון לימים הגשומים ושמתי שם כמה כיסאות ושולחן. באותו לילה לא היה גשם
אבל היה קצת קר. ישבתי עם הלפטופ והתחלתי לעבור עליו. בדקתי אימייל ופייסבוק.
לא היה שם כלום. לא היה עם מי לדבר לא בפייסבוק ולא בסקייפ. וחשבתי שאני אולי
אקרא איזה ספר שלקחתי מהספריה.
אחרי קצת התלבטויות אם לקרוא בחוץ או בפנים, הקור שבר אותי ונכנסתי למיטה. הספר
שקראתי סיפר על סוכן ביטוח מהגליל שנתקל בבחורה מיסתורית. היא גוררת אותו
לעולם שבו כל הגבולות שהכיר מתחילים להטשטש. והוא מתחיל לערער על כל מה
שהכיר. הספר די מתח אותי והייתה לו פסיכולוגיה טובה. אבל הבית לאט לאט התחיל
לסגור עלי אז החלטתי לצאת החוצה עם הכלב.
השעה הייתה כבר בערך ארבע בבוקר. יצאתי מהמיטה בכבדות והדלקתי את האור,
לקח לי כמה שניות להתרגל אליו. ניגשתי לארון להוציא לי משהו ללבוש. לבשתי מעיל חם
כזה שמלא זמן לא השתמשתי בו. הכנסתי את הידים לכיסים ללא שום מטרה מיוחדת.
ובתוך הכיס הימני היה פיסת דף. יכולתי להרגיש שהיא מרובעת, בערך בגודל של פתקית
נדבקת כזאתי.
הוצאתי אותה מהכיס בקצת חשש. פעם הייתי משאיר לעצמי פתקיות כאלה בכל מיני
מקומות עם רשימות של דברים שאני צריך לעשות. היתה לי הרגשה שאני אמצא שם
רשימה כזאתי עם כל מיני מטלות ששכחתי לעשות. על הפתקית היה ציור, שלא הכרתי.
זה היה ציור קטן של יונה שמחזיקה במקור שלה שטר של חמישים שקל. הוא לא צויר על
ידי מישהו מחונן במיוחד באומנות הציור. הוא היה יותר כמו קריקטורה חובבנית. הייתי בטוח
שלא אני ציירתי אותו. וגם לא יכולתי לחשוב על מי היה יכול לצייר אותו. הנחתי את הציור
על השולחן, בדיוק במרכזו. רציתי לנסות לחשוב עליו, אבל יותר מאוחר.
קראתי לטיילר שישן בפינה, הוא ישר הבין מה קורה והתמלא התלהבות. פתחתי
את הדלת והוא זינק החוצה. התחלתי ללכת אחריו. אהבתי לתת לו להוביל. הוא התחיל
להתקדם לכיוון המרכז של הקיבוץ מרחרח את הרצפה ולעיתים משתין בפינות אסטרטגיות.
לפעמים נראה לי שכל מה שכלב רוצה לעשות בחיים זה להשתין על כל העולם.
פניתי לכיוון גן השעשועים למרות שהכלב התקדם כבר למקום אחר. הוא קלט כמעט מיד
ורץ לכיווני. הלכתי מהר, הפעילות הלילית הרגישה ממש טוב ביחס למיטה. והתחלתי קצת
להזיע בתוך המעיל. הרגלים שלי התחילו לכאוב בתוך הנעלי עבודה שלבשתי. הצטערתי
שלא לבשתי נעלי ספורט והאטתי קצת את ההליכה.
במהרה הגענו לגן השעשועים ואני ניגשתי להתיישב על הנדנדה. הכלב המשיך להסתובב
סביבי, מרחרח ומתרוצץ. ישבתי שם קצת וכל הזמן עלו לי לראש דברים שאני צריך לעשות.
חשבתי על זה שאם היה לי משהו לעשן הייתי יושב שם באותו מקום עד הבוקר מחכה
לחום של השמש, צופה בעולם מתעורר. עבר הרבה זמן מאז שעשיתי דברים כאלה.
התנדנדתי קצת על הנדנדה והסתכלתי על הכלב שלי, שלא הפסיק להתרוצץ. ניסיתי
להזכר אם נעלתי את הדירה. ואחרי שהבנתי שאין דרך לדעת החלטתי להפסיק לחשוב
על זה. היה ממש קר, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שהקור הזה שווה את הכניסה למיטה.
חשבתי על איזה אדיר יהיה להכנס לחום המפנק הזה כשפתאום ראיתי מישהו מנסה
להכנס לאחד הבתים שליד גן השעשועים דרך החלון. חשבתי להתקשר למשטרה ישר
אבל הכלב שלי היה איתי ולא פחדתי ממסוממים. קראתי לטיילר וניגשתי לבית.
כשהתקרבתי ישר הבנתי שזה לא יכול להיות פורץ. הוא היה לבוש כאילו הוא חזר כרגע
מבילוי. חשבתי פשוט לעזוב את העניין כשפתאום הוא קלט אותי. "היי, מה קורה?" הוא
קרא לי. פתאום זהיתי אותו. זה היה אייל, בחור שפגשתי כמה פעמים בקיבוץ. לא קישרתי
אותו לבית הזה בגלל שאף פעם לא הייתי אצלו. "הכל בסדר, מה איתך?" עניתי.
"נתקעתי מחוץ לבית. אתה יכול אולי לעזור לי פה?" החלון היה פתוח קצת, אבל לא
מספיק כדי שהוא יוכל להכנס אליו. ולא משנה מה עשינו החלון לא נפתח יותר מכמה
שהוא כבר היה פתוח. היה אפשר רק לסגור אותו, ואז היה ממש קשה לפתוח אותו בחזרה.
חברה שלו לקחה את המפתח איתה והייתה אמורה לחזור רק בבוקר. הצעתי לו לבוא
לשבת קצת אצלי. גם ככה לא תיכננתי להרדם כבר הלילה ולא הפריע לי קצת חברה.
אני כבר הבנתי שהחלון לא יפתח, אבל הוא המשיך עוד קצת זמן לנסות ואז הסכים
להצעה שלי. הלכנו באיטיות לדירה שלי ובקושי החלפנו מילה. הוא בעיקר התמרמר על
זה שהוא היה מת לישון, ועכשיו הוא צריך לחכות עוד כמה שעות. הגענו לדירה והצעתי
לו לשתות בירה או קפה. זה כל מה שהיה לי. הוא העדיף קפה והכנתי לשנינו קפה שחור
חם ממש. כשנכנסנו לדירה הוא פתאום שם לב לפתקית שעמדה באמצע השולחן.
"מאיפה יש לך את זה?" הסברתי לו שמצאתי את הפתקית במעיל ואין לי שום מושג מאיפה
היא.
הוא אמר לי שהוא יודע מי צייר את זה. ושזה לא יאומן שהציור הגיע אלי. מסתבר שהציור
הזה היה חלק מחבילת פתקיות שאם היית מדפדף בה היית יכול לראות מין סרטון כזה.
הסרטון המקורי היה של השטר הזה שמישהו מוציא אותו מהכיס ויונה חוטפת לו אותו.
השטר עובר כמה ידים עד שבסוף הוא נופל לתוך כיס של אותו איש שממנו חטפה היונה
את השטר. צחקנו על זה שאולי גם הציור הזה פשוט נפל לתוך הכיס שלי. בלי ששמתי לב.
הוא סיפר לי שחברה שלו לשעבר הייתה מכינה סרטונים כאלה, והסרטון שממנו לקוח
הציור הזה הוא הסרטון היחיד שהיא הכינה בשבילו. אני לא זוכר בדיוק אבל נראה לי
שהוא הסביר שאיך שהוא הסרטון הוא אנלוגיה לאהבה שלהם. האהבה שלהם עברה כל
מיני גלגולים ובסוף נחתה באותו המקום הוא המשיך לספר לי שהקשר בינהם הפך לממש
מסובך.
הוא היה בוגד בה. הוא לא הבין למה, בגלל שהוא אף פעם לא בגד באף חברה שהיתה
לו. והוא לא רצה גם לבגוד. אבל היה בה משהו שהוא לא יכל להסביר שנראה וכאילו היא
מתחננת שהוא יבגוד בה. היא אף פעם לא אמרה את זה במילים. אבל הוא יכל להרגיש
שזה כמעט ממש יעשה אותה שמחה אם הוא יבגוד בה. אז בלי רצון ובלי חשק, הוא נפגש
עם בחורה אחרת באותו הזמן שהוא היה איתה. הבחורה האחרת הייתה ממש צעירה ולא
היה אכפת לה שיש לו חברה. הוא פגש את הצעירה בעבודה שלו. והיא משום מה ממש
נדלקה עליו. הוא לא יכול היה להתנגד. הוא פתאום מצא את עצמו בקשר עם שתי בחורות.
כשאותה חברה לשעבר שלו, זאת שהייתה מציירת את הסרטונים, נכנסה יום אחד לבית
שלו וראתה אותו עם הצעירה היא ממש התחרפנה. הוא לא ידע מה לעשות, הוא באמת
אהב אותה. אחרי שהיא בכתה בהיסטריה אולי שעה, הוא, בסוג של פאניקה הציע לה
להתחתן. היא נרגעה והסכימה. הוא בהתחלה ממש שמח, אבל כמה ימים אחרי זה הוא
פתאום הבין שהוא לא יכול להתחתן איתה. הוא ידע שהוא יבגוד בה שוב. והוא לא יכול
להיות במין קשר כזה. הוא התקשר אליה וביטל את החתונה. והציע שהם יפרדו. היא
ממש התחרפנה.
הוא התחיל לשמוע עליה כל מיני דברים ממש מוזרים. הוא לא יודע כמה הם נכונים, הוא
שמע משהו שקשור לאיזה כת ומסיבות סקס מחתריות. היה קשה לו להאמין לדברים
האלה יום אחד היא הגיעה לביתו בשש בבוקר עם שיער הפוך ובגדים.
זרוקים. היא הגישה לו ציור ענק של בלרינה ואמרה לו ששלושה ימים ולילות היא ישבה
וציירה את הציור הזה. היא הסבירה לו שאם הוא יצליח להבין את הציור הזה, הוא יבין
שהוא עשה טעות. הוא אמר לה שהוא יודע שהוא עשה טעות, והוא מצטער. אבל הוא לא
יכול לקחת את התמונה. הוא הציעה לה שתתלה את הציור אצלה בבית, ככה שתמיד היא
תזכור אותו ואת כל הטוב שהיה להם ביחד. היא לא הייתה מוכנה לקחת את הציור. והיא
השאירה אותו ליד הדלת והלכה. הוא החזיק כמה ימים את הציור בבית אבל באיזה שהוא
שלב הוא הבין שהוא לא יכול לחיות איתו, הוא גם לא יכל לזרוק אותו אז הוא נתן אותו
לחבר שלו, שנראה שאהב את התמונה. אחרי כמה חודשים הוא שמע שהיא באה יום אחד
לחבר הזה שלו וקנתה ממנו את הציור בחזרה.
כבר מאמצע הסיפור שלו הבנתי שמדובר בגלית. אבל לא יכולתי לעצור אותו. בגלל
שבאמת רציתי לשמוע איך הסיפור נשמע מהצד שלו. ישבנו שם עד שחברה שלו חזרה
הביתה ואז הלכתי לישון.
--------------
או עם הסוף הזה (מ2015)
הוא גם לא יכל לזרוק אותו אז הוא נתן אותו
לחבר שלו, שנראה שאהב את התמונה. והוא לא יודע מה קרה עם התמונה.
ישבנו שם עוד קצת זמן עד שחברה שלו חזרה הביתה ואז הלכתי לישון, פחדתי לשאול עוד על הציור. הייתי בטוח שזה רק יהרוס.
הוא גם לא יכל לזרוק אותו אז הוא נתן אותו
השבמחקלחבר שלו, שנראה שאהב את התמונה. והוא לא יודע מה קרה עם התמונה.
ישבנו שם עוד קצת זמן עד שחברה שלו חזרה הביתה ואז הלכתי לישון, פחדתי לשאול עוד על הציור. הייתי בטוח שזה רק יהרוס.