כשהייתי בערך בן שבע עשרה, בקיץ בין י"א לי"ב, הייתי כל לילה נפגש עם חברים.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי בימים, אבל הייתי מתעורר מאוחר, בערך בשתיים עשרה
בצהריים. וכל לילה הייתי מבלה עם אותם שני חברים, ובדרך כלל היינו מעבירים את
הלילות בשתיית בירות זולות. הכרנו מגרש נטוש שאף אחד לא היה מגיע אליו. והיה לנו
שם את המקום שלנו. כל לילה היינו שם, בעשר היינו מגיעים, כל אחד עם שקית של כמה
בירות וחטיפים.
היינו מדברים על סרטים ומוזיקה ועל סתם שטויות חסרות כל משמעות. אבל מהר מאוד
השיחה הייתה הופכת לשיחת שיכורים מפגרת. לפעמים, פתאום שניים היו נכנסים לויכוח
טיפשי שהיה מהר מאוד מתדרדר למכות. השלישי היה מחכה קצת ואז מפריד. וברגע שהוא
הפריד היינו הופכים שוב לחברים הכי טובים. הרבה פעמים הייתי שותה כל כך הרבה
שהייתי מקיא את כל החטיפים ואת ארוחת הערב שלי.
פעם אחת אורי, באחד הלילות היותר שיכורים, פתאום שאל אותי ואת אמיר: "תגידו, אתם
מפחדים למות?"
"אני לא מפחד למות." אמיר ישר פלט במין טון מאצ'ואיסטי כזה, ואז שניהם הסתכלו עלי.
עכשיו, אף פעם לא חשבתי על מוות עד אז. זה משהו שהייתי רואה בסרטים כל הזמן. וזה
מה שזה היה בשבילי, משהו מהסרטים.
"גם אני לא" אמרתי, כדי שיפסיקו לבהות בי.
"דוד שלי הולך למות" התחיל אמיר "יש לו סרטן. אתמול הלכנו לבקר אותו בבית חולים.
הוא כבר מלא זמן שם, אבל אומרים שלא נשאר לו הרבה זמן. אתמול אמא שלי הלכה
לקנות לו קפה ונשארתי איתו לבד. לא ידעתי מה להגיד, אז שאלתי אותו איך הוא מרגיש.
הוא הסתכל עלי ופתאום התחיל לבכות והוא אמר לי, אני לא יכול לשכוח את זה: "אני כל
כך מפחד, אני כל כך מפחד למות."
ישבנו שם קצת בשקט. אף אחד לא ידע מה להגיד. אחרי כמה דקות כבר חזרנו לצחוק על
שטויות. אבל למחרת קמתי בצהריים וזה היה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו.
היום עבר כמו חלום, כנראה, אני לא בדיוק זוכר. אני זוכר את עצמי עוזר לאבא שלי באיזה
משהו בחצר. הוא נתן לי לגזום את הגדר חיה. עמדתי שם עם המספריים האלה הענקיות.
וכל פעם שסגרתי אותם הם עשו ווששש. והיה נדמה לי שזה חופר לתוך המוח שלי. כל
ווששש כזה דמיינתי את דוד של אורי, שאף פעם לא פגשתי, מביט בי ואומר "אני מפחד".
זכרתי את עצמי מפחד מכל מיני שטויות כילד. אבל אף פעם לא ככה. לא כמו שדמיינתי
אותו.
הערב הגיע במהרה ושוב הגיע עשר. אני זוכר את עצמי מסתכל בשעון ולא רוצה ללכת
לשם, למגרש. פתאום המקום הזה נראה לי נורא. מגרש נטוש מלא בזבל. ללכת, להקיא
שם. אבל לא יכולתי שלא ללכת. זה כבר נהייה משהו שאי אפשר לפספס. עברתי על
המקרר ומצאתי בחלק האחורי שלו שתי פחיות של בירה זולה ושמתי אותם בשקית, ביחד
עם איזה שקית במבה, שהייתה לי בבית. קיוויתי שהם יביאו יותר בירה.
כשהגעתי לשם עדיין אף אחד לא הגיע. התיישבתי במקום שלנו והדלקתי לעצמי סיגרית
נובלס. אורי הגיע לפני שסיימתי את הסיגריה. הוא התיישב על ארגז פלסטיק הפוך ופתח
לעצמו בירה.
"אתה לא רוצה לחכות לאמיר?"
"לא נראה לי שהוא בא, הוא התקשר אלי לפני איזה חצי שעה ואמר לי שיש לו איזה משהו
לעשות והוא חושב שהוא לא יוכל לבוא"
אף פעם זה לא קרה. ישבנו שם שבועות וכל יום היינו מגיעים כולנו. לא יכולתי להבין מה
יש לאמיר שהוא לא יכול לבוא פתאום. פתחתי לי בירה ואת השקית במבה והתחלתי
לשתות. היה קצת מוזר לדבר רק עם אורי, הוא דיבר על איזה ספר שהוא קרא, שהוא
ממש התלהב ממנו ורצה שגם אני אקרא אותו. ולא ידעתי כל כך מה להגיד, לא ממש
קראתי ספרים. אמרתי לו שאני אקרא אותו. אני כמעט בטוח שהוא דיבר על שוגון,
שבסוף קראתי, אבל אני לא בטוח במאה אחוז.
הוא הביא איתו יותר בירות ממני ובסוף היה מה לשתות. כשסיימנו את כל הפחיות הדלקנו
כל אחד סיגריה והשתתקנו קצת.
"לא אמרת אתמול, אתה מפחד למות?" שאלתי אותו.
"כן" הוא ענה בשקט.
"למה?"
"אני לא יודע. אני לא כל כך מאמין בגן עדן וגיהנום, אבל פתאום לא להיות פה, להעלם.
אני לא מצליח להבין את זה, וזה מפחיד אותי."
סיימנו את הערב קצת זמן אחרי זה. הוא אמר שהוא צריך לקום מחר מוקדם ודי שמחתי
כשהוא אמר את זה.
אספנו את כל הזבל שלנו לתוך שקית ואני לקחתי אותה איתי. אני הייתי תמיד אחראי על
הזבל, זה כבר נהייה קטע קבוע. נפרדנו ופתאום הייתי לבד ברחוב.כל לילה הייתי עושה
את הדרך הזאת וכבר הייתי רגיל אליה. אבל משהו פתאום היה קצת שונה. הלילה השקט
הזה, נורא הפחיד אותי פתאום. יכולתי לשמוע את הצעדים שלי מהדהדים בכל צעד, והייתי
כל כך דרוך עד שכל רעש קטן הקפיץ אותי.
כשהגעתי לפח יכולתי לשמוע מכונית נוסעת מרחוק. זה נשמע כאילו היא מתקרבת אלי.
עמדתי והקשבתי לה עם השקית ביד. פתאום היא עברה את הפניה וראיתי אותה. זאת
הייתה איזה מאזדה ירוקה. ברגע שהיא לקחה את הפניה המנוע רעם והיא תפסה מהירות.
היא טסה לידי ורגע לפני הפניה הבאה הברקסים נלחצו בכל הכוח. הגלגלים התחילו
להסתובב והמכונית התחילה להחליק הצידה. היא עשתה סיבוב במקום, כמעט פוגעת
בברזלים של תחנה שהייתה שם. ופתאום היא נעצרה במקום עם הפנים לצד ההפוך.
רצתי לשם, לראות אם הכל בסדר, וככל שהתקרבתי יכולתי לשמוע צחוק מתגבר. בתוך
המכונית היו שני זוגות, והם כולם פשוט צחקו בטירוף. עמדתי ליד המכונית, עדיין מחזיק
את השקית, ואז הם פתאום הסתכלו עלי והפסיקו לצחוק. הנהג, בחור עם זקן מסודר,
הסתכל עלי ואמר לי דרך החלון הפתוח: "תשים לב בפניות האלה, הם קצת מסוכנות"
וכולם חזרו לצחוק. המכונית פתאום עשתה פניית פרסה מהירה והמשיכה במהירות במעלה
הרחוב.
זרקתי את הזבל, הגעתי הביתה והלכתי לישון, לא חזרתי שוב למגרש ההוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה