בדיוק בשעה 13:17 קיבלתי הודעה בפייסבוק מנאור. במקרה בדיוק נכנסתי לדף
וראיתי את ההודעה ישר. בדרך כלל אני בקושי יושב על הפייסבוק, למרות שהוא
כמעט תמיד פתוח אצלי בדפדפן, באחד הטאבים הראשונים, ליד האימייל ועוד כמה
אתרים שאני נכנס אליהם בקביעות. פעם מישהו אמר לי משהו על זה שבגלל שאני
נראה תמיד מחובר אפשר לראות שהחיים שלי בזבל, שזה מין סימן כזה. הסכמתי איתו.
גם כשאני רואה שמישהו שאף פעם לא היה מחובר פתאום יושב כל היום על הפייסבוק
אני ישר חושב שמשהו השתבש שם בחיים שלו. אבל אני, אני סתם תמיד משאיר את
זה פתוח, ולא שם זין מה אנשים אחרים חושבים.
ההודעה מנאור הייתה פשוטה וקצת מפתיעה: "מתי אני רואה אותך?"
לא דיברתי עם נאור כבר חודשים, הוא היה יותר חבר של חבר מאשר ממש חבר אמיתי.
אבל תמיד נהניתי לראות אותו.
"אפשר לשבת היום
נשב שם ליד הקראוון ונשתה קפה נמס" עניתי לו.
קבענו לשעה שמונה וחצי, קצת אחרי שהוא חוזר מהלימודים וחזרנו כל אחד לעיסוקו.
ביום רגיל אולי לא הייתי עונה לנאור כזה מהר. אבל עבר שבוע מאז שנפגשתי עם
מישהו. יצאתי כמעט כל יום, לשבת עם איזה חבר או ידידה, בדרך כלל היינו
יושבים ושותים איזה בירה או שניים בפאב או סתם בבית. לפעמים קפה.
אלו היו היציאות שלי. אבל השבוע כלום לא הלך, כל אחד היה פתאום עסוק באיזה
משהו. ואני קצת נהייתי מיואש. בעיקרון, עבדתי מהבית, והמפגשים האלה היו בערך
הבריחה היחידה שלי מחיים די מבודדים. במהלך אותו שבוע מצאתי את עצמי יושב
לפעמים שעות על הסקייפ והפייסבוק מנסה לדלות כמה רגעי חסד מחברים עסוקים
מחליף איזה כמה מילים, לפעמים אפילו מנהל שיחה של שעה. זה גם משהו, זה ללא
ספק עדיף על שום דבר. אבל זה לא כמו לשבת עם בן אדם בחיים אמיתיים, פנים
מול פנים, שיחה אמיתית.
עד השעה חמש המשכתי לעבוד. באותה תקופה עבדתי כמתכנת, פרילאנסר. ואותו יום
היה ממש מתסכל. עבדתי על שיפורים לאיזה מערכת של פורומים שהיתה כולה קוד
פתוח. מה שזה אומר בעצם זה שכל היום ישבתי על קוד שאנשים אחרים כתבו, מנסה
להבין למה הם התכוונו. כל פעם מוצא איזה טעות של מישהו וצריך להתחיל לתקן
אותה. כבר כמעט חשבתי שהיה אולי יותר קל להתחיל לכתוב את הכל מהתחלה.
בתכל'ס לא הצלחתי להתקדם הרבה.
בשעה חמש חיממתי לעצמי פירה ושלושה שניצלים דקים. חתכתי לעצמי סלט
והתיישבתי מול הטלוויזיה לראות את אחת הסדרות האהובות עלי. הסדרה הציגה את
חייהם של תושבי עיירה קטנה ומוזרה. הסדרה הייתה רוויה במסתורין. ובערך בכל פרק
הצופה מצא את עצמו שואל שאלות חדשות. בתוך כל המסתורין היה גם המון דרמה
שלפעמים נראה שהיא יכולה להיות אופרת סבון בפני עצמה. (אולי לא בצורה כל כך
מוגזמת). את כל הסדרה העלו לvod והייתי צופה בפרק אחד כל יום. זה היה חוק
שלי. אף פעם לא יותר מפרק אחד ביום. לא משנה כמה הסוף של הפרק הקודם היה
מותח וכמה שרציתי כבר להמשיך ולראות את כל הסדרה החלטתי שאני מתענג
עליה. ולחכות עד ליום הבא זה לא כזה נורא.
בכל הזמן שצפיתי בסדרה הכלב שלי עמד ליד הדלת וחיכה שאני יוציא אותו החוצה.
בדרך כלל הייתי מוציא אותו ישר כשהייתי רואה אותו אבל באותו יום הסדרה היתה
כל כך מותחת שלא יכולתי לעצור אפילו לרגע. כשנגמרה הסדרה ניגשתי ישר לדלת.
כשהכלב שלי קלט שאני עומד לפתוח לו הוא התחיל להשתולל קצת והפיל
נעליים שישבו בצורה מסודרת בתוך שידה נמוכה ליד הדלת. פתחתי לו את הדלת
והוא זינק החוצה.
התכופפתי לסדר את הנעלים שנפלו ולא סגרתי את הדלת עד הסוף. בזמן שסידרדתי
את הנעליים הרוח פתחה את הדלת באיטיות ופתאום עמדתי מול משהו שלא ציפיתי
לו.
גרתי בקיבוץ קטן ליד אשדוד ובגלל המיקום של הדירה שלי, בהתחלה של עלייה
קלה, אפשר לראות מהדלת שלי חלק גדול מהקיבוץ. כשעמדתי והסתכלתי החוצה לא
יכולתי שלא להתכווץ טיפה. המזג אוייר בחוץ היה נוראי. רוח חזקה נשבה מצד לצד
ומשכה איתה עלים, שקיות ניילון וחול. הענפים של כל העצים התנועעו באלימות ביחד
עם הרוח. ונראה שכל הנוף זז. זה נראה נורא. אבל לא יכולתי להזיז את מבטי. עמדתי
שם והרגשתי כל כך קטן. כמה עוצמה יש לטבע הזה. לפעמים אני מתפלא איך אנחנו
לא פשוט נשטפים לחלוטין מהקיום שלנו על ידי איזה כוח נוראי. עמדתי וחשבתי
מחשבות כאלה, אבל בעיקר הייתי המום ופשוט הבטתי.
הייתי לבוש בתחתוני בוקסר, חולצת טריקו ישנה וגרביים. ובמהירות נהייה לי ממש קר.
חשבתי אולי להתלבש במשהו ולחזור להסתכל על הקיבוץ, אבל ברגע שסגרתי את
הדלת, החום והביתיות הוציאו ממני כל מחשבה מוזרה. הכנתי לעצמי כוס קפה,
התיישבתי בחזרה על המחשב והתחלתי לגלוש.
אחרי אולי עשרים דקות פתאום שמתי לב שטיילר, הכלב שלי, לא חזר. במקרה שמתי
לב לזה כשראיתי איזה תמונה מפגרת של כלב מחרבן ומתחתיה הכיתוב
"like a boss". בדרל כלל טיילר היה עושה איזה סיבוב קצר, משתין באיזה
כמה פינות, מחרבן ובמהרה חוזר ומתחיל לשרוט את הדלת עד שאני מכניס אותו.
אף פעם לא היה לוקח לו יותר מאיזה חמש דקות. יצאתי החוצה והסתכלתי מסביב,
טיילר לא היה שם בשום מקום. חזרתי למחשב אבל היה קשה לי לא לדאוג. לא ידעתי
אם הדאגה מוצדקת או לא. אבל אחרי שהוא לא חזר במשך עוד איזה עשר דקות
החלטתי לצאת לחפש אותו.
לבשתי טרנינג ונעלי ספורט ולקחת את הפלאפון שלי מהמטען, למקרה שמישהו
יתקשר. איך שיצאתי הרוח התחילה למשוך לי את הבגדים וקור מקפיא חדר דרכם.
הרמתי את הקפוצ'ון, הכנסתי ידים לתוך הכיסים והתחלתי ללכת לכיוון האזור שבדרך
כלל טיילר הולך אליו. הלכתי קצת מכופף בגלל הרוח אבל עדיין יכולתי לראות שאין
שום סימני חיים מסביב. אף איש לא היה יוצא החוצה במזג אוויר כזה. הרוח הרעישה
נורא וביחד עם הקפוצ'ון לא שמעתי כלום. בקושי שמעתי את עצמי קורא לטיילר.
כשהגעתי לאותו מקום, שטח דשא מרווח באמצע הקיבוץ, ראיתי את טיילר. הוא
שיחק עם כלב גדול ממנו ונראה שהם נהנים. על הדשא לידם ישבה הבעלים של
הכלב השני. לאותה בחורה קראו יערה והיא הייתה דור שלישי בקיבוץ. היא הייתה
בת תשע עשרה ולא עשתה צבא.
התקרבתי אליה עד לכמעט מטר ממנה בלי שהיא שמה לב אלי. "שלום" צעקתי לה
"אתה לא חייב לצעוק, בוא שב לידי" היא ענתה והתיישבתי לידה.
"מה את עושה בחוץ במזג אוויר כזה?"
"לא יודעת, ראיתי מה קורה בחוץ ופשוט הייתי חייבת לצאת, לקחתי את הכלב שלי
לטיול כתירוץ" בקושי הכרתי אותה. ראיתי אותה בקיבוץ, אבל אף פעם לא יצא
לי ממש לדבר איתה. ישבנו ושתקנו עד שיערה המשיכה.
"איך אפשר לפספס דבר כזה? זה לא משהו שקורה כל יום." אמרה בלי להוריד את
העינים מהכלבים.
"אני מניח" עניתי.
"לא יודעת, אני רואה דבר כזה ופתאום בא לי לעשות משהו. ואני אפילו לא יודעת מה,
אבל אני חייבת לקום. איך אפשר להשאר לראות טלוויזיה כשמשהו כזה מתרחש בחוץ?"
"כן"
"רוצה לטייל קצת עם הכלבים?" היא נעמדה
המשכתי לשבת לרגע. והיא הסיטה את הראש לשמאל בתנועות חדות דוחקת בי
להצטרף "יאללה בוא"
נעמדתי והצטרפתי אליה.
הלכנו לאט והכלבים שראו אותנו מתרחקים התחילו לעקוב אחרינו.
"אתה מבין, זה שונה, זה משהו שונה. כמה שאני אוהבת דברים שונים."
היא שתקה קצת ואז המשיכה בטון הרציני שלה
"נגיד ואני פוגשת איזה מישהו קצת שונה, אני חייבת להבין אותו. לקלוט אותו, אני
נדבקת אליו לאיזה תקופה. עד שאני מכירה אותו לחלוטין ואז זהו. הוא מפסיק לעניין
אותי."
שתקתי קצת וחשבתי למה פתאום היא משתפת אותי בכל מיני דברים כאלה.
החלטתי שזה אולי בגלל מזג האוויר.
"אני מכיר את ההרגשה הזאת, אני חושב שכולם אוהבים שינויים בחיים, למרות שהם
לפעמים מפחידים."
"זהו, אתה מבין, אני לא מפחדת בכלל מדברים כאלה."
"זה בסדר, את עוד צעירה, חכי שתתרגלי למשהו ואז תצטרכי לעזוב אותו"
"אני בחיים לא אוכל להתרגל למשהו. אני לא יכולה. דברים משעממים אותי כל כך
מהר"
"לדעתי זה משהו שבא עם הגיל"
"שמע, כבר נמאס לי, באמת נמאס לי. אני לא יודעת איך אני יכולה לחדור את מחסום
האדישות הזה שלך ולגרום לך להבין שזה לא סתם התבכיינות של ילדה. אני ראיתי
דברים, עשיתי דברים. אני לא סתם מזיינת לך את השכל. כל העולם הזה כבר נמאס
לי."
"אוקי, אני מאמין לך"
"אתה מתנשא עלי?"
"שמעי, איך אפשר לקחת את זה ברצינות, יש לך עוד כל כך הרבה לעשות ולחוות,
מה את כבר מדברת על נמאס לך, אנשים חיים מאה שנה ומגלים כל יום דבר חדש"
"שטויות, מה אתה חושב שאף פעם לא דיברתי עם אנשים מבוגרים. כולם נכנסים
לשגרה שלהם ופשוט שורדים. מה עוד יש לעשות?"
עברנו ליד המכולת והיא הייתה סגורה. דבר שהפתיע אותי.
"את יכולה לטייל." הצעתי
"ומה? לעבוד חצי שנה, לטייל חצי שנה. זה חיים? מה יש בזה? כלום."
"דווקא לבחורה כמוך, שמשתעממת בקלות זה מתאים בול. את כל הזמן תחליפי
מקומות, תפגשי אנשים חדשים."
"זה לא מעניין אותי."
"אם את פשוט אומרת על כל דבר זה לא מעניין אותי אז ברור שתשתעממי מהר"
"לא, זה פשוט נראה לי כל כך ריק, אני לא יודעת איך להסביר את זה. זה כאילו ו...
זה כאילו ותגיד לי, את יכולה לסרוג, כל פעם משהו חדש, אבל אחרי שסרגתי פעם
אחת משהו אני כבר יודעת איך זה לסרוג. וגם טיילתי כבר קצת, טסתי לשבועיים
לרומא עם שתי חברות שלי. בילינו והיה ממש כיף. מועדונים, סמים, זיונים בשירותים.
היה אדיר. אבל גם זה, אחרי איזה שבוע כבר נמאס לי לחלוטין מכל הקטע. זה ריק
אתה מבין?"
"אני מבין, כן. אבל אין לך מה לדאוג, את עוד תמצאי את עצמך, כמו כולם, ואת
תגלי שדברים שחשבת שהם משעממים פתאום יראו לך ממש כיפים"
"דבר ראשון אני לא דואגת, מה יש לדאוג. ודבר שני זה לא יקרה. אני לא כזאת, אני
יודעת שבכל רגע אני יכולה להכנע ככה לנוחות הזאת, להרגע, להפסיק לחפש. אבל
בשביל מה? בשביל מה לעשות את זה?"
"זה מה שכולם עושים"
"זו לא סיבה"
"לא יודע מה להגיד לך, אבל באמת אני מבטיח לך, את עוד תראי שהדברים האלה
יסתדרו, לדברים כאלה יש נטייה להסתדר. אני חושב שאני אחזור פנימה, נהייה לי די
קר"
"אוקיי, היה כיף לדבר איתך"
"את רואה, דברים חדשים"
היא גילגלה את העיניים. והסתלקה משם.
הלכתי לדירה עם טיילר, שנראה שגם לו נהייה כבר די קר והוא מחכה להגיע לשם.
זו הייתה הקלה אדירה להכנס לדירה. הרגשתי כאילו הכל נרגע ואפשר לחזור בחזרה
לחיים האמיתיים. היה לי ספר שהתחלתי לקרוא. סיפור הרתפקאות מוזר ומעניין שכל
פעם שהרמתי אותו ליד לא יכולתי לעזוב אותו לכמה שעות. התחלתי לקרוא בו אבל
הפעם משהו היה מוזר, כל הזמן מצאתי את עצמי קורא את אותם שורות שוב ושוב.
כל הזמן המחשבות שלי נדדו לכל מיני מקומות שלא הייתי רגיל אליהם. בסופו של
דבר הנחתי את הספר והתיישבתי לראות טלוויזיה. ראיתי חדשות וקצת ספורט עד
שהגיע השעה ללכת לנאור.
נאור גר בקיבוץ ליד והנסיעה אליו די קצרה. בדרך אליו שמעתי 88 אפ אם. המוזיקה
מצאה חן בעיני והזכרתי לעצמי שאני צריך לשמוע יותר את התחנה הזאת. המזג אוויר
קצת נרגע אבל עדיין היה קר. נסעתי וחשבתי על הקפה שאני הולך לשתות שם.
הגעתי אל הדירה שלו ודפקתי על הדלת. לקח לו קצת זמן לענות וכשהוא פתח הוא
התנצל ואמר שהוא בדיוק סיים לעשות כביסה. התיישבנו בסלון שלו עם קפה ודיברנו
קצת על מה כל אחד עושה בחיים. הוא בדיוק התחיל ללמוד לתעודה כסוכן ביטוח.
דבר שלא עניין אותי במיוחד. אז מהר מאוד התגלגלנו לדבר על דברים אחרים.
"היום פגשתי איזה מישהי מהקיבוץ, יערה אחת, אתה מכיר אותה?"
"לא"
"לא משנה, בקיצור, היא בדיוק באיזה שלב מוזר כזה, של להבין מה היא רוצה מעצמה,
מהחיים. מעניין לשמוע את זה"
"זוכר שאתה היית מדבר על לשנות את העולם?"
"ואיי, כבר כמעט שכחתי את זה. איפה הדברים האלה היום? כמה שפעם היה אכפת
לי מדברים. היום אני כבר כמעט שלא חושב על דברים כאלה."
המשכנו לדבר והשיחה הייתה קצת מדוכדכת. נראה שכל הזמן ברחנו קצת למחשבות.
אבל היה נחמד. חזרתי הביתה אחרי בערך שעה וחצי והלכתי לישון.
למחרת התקשר אלי חבר מהקיבוץ וסיפר לי שיערה התאבדה. הדלקתי סיגריה,
הראשונה בשנתיים. וכשסיימתי אותה חזרתי לתכנת. מה יכולתי לעשות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה