"אני מרגיש שאני שוב מגזים, אולי יש לי איזה נטייה כזאת, קצת מלודרמטית אולי.
אני לא בדיוק מבין מה המילה הזאת אומרת. אבל אלו הם פני הדברים, באמת.
אני אומר מילה מסויימת, איזה ביטוי, בגלל שזה באמת איך שאני מרגיש. וגם אם
נגיד שהתיאור הוא לא מדויק ויש בו קצת איזה נטייה מסויימת ל... אני רוצה להגיד
לדקור, זו גם כמובן הגזמה. אז גם אם הוא לא כל כך מדויק, ברגע שהוא נאמר אלו
הם פני הדברים, אני חוזר על עצמי, זה המצב, ככה אני מרגיש. ויכול להיות שבמקום
מסוים זו אשמתי. אשמתי שאני מצליח. מצליח לתאר את העניין. סוג של קללה
במסווה של ברכה במסווה של קללה. כל מה שאני רוצה בעצם ואני מבין שאני
סתם מורח את זה, זה בעצם סוג של להתנצל, להתנצל שאני זה אני. אני יודע
שאני לא אמור לעשות את זה אבל אני באמת מרגיש שאני צריך לעשות את זה,
לפעמים הייתי רוצה פשוט להיות מישהו אחר..."
"תפסיק, אתה סתם מסתובב במעגלים" היא לקחה לגימה מכוס היין. הייתה זו
לגימה עדינה אבל לקרוא לה עדינה זה יהיה סוג של עלבון לעדינות אמיתית, היתה
כל כך הרבה מאולצות בלגימה הזאת,היא נראתה קצת כמו ילד קטן שמנסה
לשתות מכוס שהוא מילא לעצמו עד השפה ועכשיו הוא מפחד לשפוך את הכל.
ישבנו במסעדה קטנה באיזור בירושלים אחרי תקופה ארוכה שלא יצאנו
לשום מקום. המסעדה הייתה פשוטה, לא היה בה שום זוהר ואפילו לא את אותה
שאפתנות מסויימת שלפעמים אתה רואה במסעדות או יותר נכון בבעלים של
מסעדות. אולי שאפתנות זו לא המילה הנכונה, אולי עדיף להשתמש במשהו כמו
שבבים של חלום. יש מסעדות שרואים בהן שארית של חלום על מסעדה מפוארת
שבאים אליה אנשים מכל הארץ לטעום ממעדנים ולהיות שרויים באוירה שיכולה
להיות רקע לסיפור הכי גדול או הכי קטן. המסעדה הזאת שהיא הרקע לסיפור
שלנו הייתה אם להשתמש בביטוי שאני לא באמת אוהב, מפוכחת, למודת החיים
האמיתיים, עסק שעושה כסף ולא טיפה יותר, בלי חלומות ובלי קישוטים.
"קיבלנו היום עבודה בתכנות, אני לא יודעת איך אני אצליח לעשות אותה. אני לא
מבינה בכלל למה אני לומדת תכנות, זה כזה מקצוע מגעיל" שנאתי שהיא הייתה
עושה את זה. אני מנסה להסביר איזה משהו מאוד מסובך והיא משנה נושא
לאיזה פרט סתמי מהחיים שלה. אני יודע שזה לא סתמי, זה אולי היה הדבר שהכי
עניין אותה באותו רגע ואני לא רציתי להיות לא מנומס ולא להתייחס לזה, הרי
בתכל'ס היא שיתפה אותי במשהו. אבל היו לי דברים יותר חשובים על הראש.
תמיד זה נראה ככה איתה, לי יש דברים ממש חשובים לדבר עליהם אבל היא
נשארת בעולם הקטן שלה ולא באמת מתעניינת בהם.
ישבתי שם וכל מה שרץ לי בראש זה איך אני הולך לגמור איתה. איך אני מצליח
לחתוך מזה. בזמן האחרון אני והיא זה לא מה שהיה פעם. מאז שהיא התחילה ללמוד,
אני חושב, משהו בה השתנה. כאילו לא הייתי טוב מספיק בשבילה בגלל שאני לא
למדתי. היה ברור לי שזו סך הכל אשליה של הבועה הזאת שלה. אין ספק שמי שלומד
יש לו סיכוי הרבה יותר טוב להתקבל לעבודה טובה ועבודה יותר טובה זה רמת חיים
יותר גבוהה. אבל היה משהו כל כך עלוב בהתנשאות הזאת. זה נראה כאילו היא סוגרת
את עצמה בתוך צורת החשיבה הזאת, הכל יהיה בסדר אם אני אלמד משהו. יהיו לי חיים
טובים ומספקים.
לא יכולתי שלא לההפך לעצוב למראה האשליה הכל כך טיפשית
אך הכל כך טבעית הזאת. אני הייתי מחוץ לבועה הזאת ומחוץ לבועה הדברים נראו מאוד
שונים. חוץ מהיאוש הרב לגבי המחשבה הזאת, הידיעה הפשוטה שחיים כאלה כמו שהיא
מדמיינת לעצמה קיימים רק בטלוויזיה. לא יכולתי להפטר מההרגשה שאני מכיר את החיים
והיא פשוט לא. אני עובד מאז שהייתי בן שש עשרה וברגע שעזבתי את הבית של ההורים שלי
עבדתי כמעט כל יום. שכרתי דירה בירושלים, אותה דירה שהיא כל כך אהבה, אולי הסיבה
היחידה שנהיינו חברים. עבדתי שלוש עשרה שעות ביום כדי להחזיק אותה. ואלה היו חיי,
מאבק בלתי פוסק להישרדות, ואלה היו החיים. לה היו הורים שעזרו לה ומימנו אותה
בלימודים והיא הייתה כל כך בטוחה שאלה הם החיים, מרדף אחרי מטרות, הצלחה, הצטיינות,
היא כבר ראתה את עצמה מתקבלת לאיזה חברת היי-טק, משכנתא, ילדים.
היא ידעה שאת החיים האלה היא לא תוכל לנהל איתי. אני הייתי אדם אמיתי, לא
דמות מתוך החיים הפנטסטים האלה. אני מאמין שהרבה זמן כבר ידענו שבמוקדם או
במאוחר ניפרד אבל היה לנו נוח בינתיים, ואני חושב שבאמת אהבנו אחד את השני. לפחות
אני אהבתי אותה. וכמה שהיה קשה לי עם זה ידעתי שאנחנו חייבים להפרד. בסופו של דבר
זה היה עניין פשוט. היא העציבה אותי. כל פעם שראיתי אותה, דיברתי איתה, הייתי
נהייה עצוב, אולי דווקא בגלל שכל כך אהבתי אותה.
היינו כבר בסוף האוכל והתחלתי להרגיש לחוץ, זה לא שתיכננתי להפרד ממנה פה. אני
בעצם לא החלטתי עדיין כלום. אבל משהו במקום הזה, אולי בגלל כל סדרות הטלוויזיה
המטופשות האלה שלה, זה נראה לי פשוט נכון להפרד ממנה פה. ניסיתי לחפש את המילים
בשביל להגיע איתה לאיזה שיחה אמיתית, עם קצת תוכן. ומשום מה חשבתי לספר לה את
הסיפור על היום שפיטרו אותי מטאוור רקורדס.
"סיפרתי לך פעם את הסיפור הזה?"
"לא"
"רוצה לשמוע?"
"אוקיי"
"טוב, אז זה היה בערך כשהייתי בן עשרים ושתיים,
עבדתי כמה זמן בחנות תקליטים הזאת בקומה הראשונה של קניון
ההוא בירושלים. הסיפור הוא בתכל'ס על היום אחרי שפיטרו אותי.
באותו יום קמתי כהרגלי לעבוד, אבל לא היתה לי עבודה יותר.
השעון מעורר שלי היה מכוון לצלצל כל יום בשש ועשרים. זו הייתה
השעה שקמתי בה בשביל ללכת לעבודה. שעה שהייתה משאירה לי
בדיוק את הזמן לצחצח שיניים להתלבש. שכחתי לכבות את השעון
מעורר ביום לפני. שזה מאוד הגיוני בעיקר בגלל שבערב הקודם זחלתי
לתוך המיטה שיכור לחלוטין.
בעיקרון זרקו אותי מהעבודה, זה פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי אבל זה
לא שלא ציפיתי לזה. זרקתי ממש על העבודה ועשיתי מה שבא לי. דיברתי
בחופשיות לחלוטין עם האנשים שבאו לחנות, בהתחלה חשבתי שזה טוב
אבל לפעמים היה יצא לי להיות גם קצת ממש חסר טאקט. הייתי מגיע מסטול
לעבודה. לא יודע איך בכלל שרדתי שם כל כך הרבה. כנראה בגלל שהם לא מצאו
אף אחד שיחליף אותי.
לקחתי את זה שפיטרו אותי בצורה ממש טובה, אפילו הייתי די מאושר.
הייתי מתפטר משם הרבה לפני אם היה לי קצת יותר אומץ, אבל קל פשוט
להמשיך לבוא לעבודה. אחרי שאמרו לי לא לבוא יותר חיפשתי לחגוג את
זה. התקשרתי לכמה חברים, כולם היו עסוקים חוץ מאחד שהיה מובטל.
ישבנו ערב שלם ושתינו את הבקבוקים הגדולים האלה של בירה מכבי.
אבל ביום שלמחרת פתאום המציאות ממש נפלה עלי. שכבתי במיטה
עם האנג אובר חסר עבודה וכל מה שהיה בא לי זה להשאר לשכב במיטה
לנצח."
"סיפרת לי את זה פעם, עכשיו אני נזכרת. אחרי זה חזרת לשם וזה.. כן"
"אז מה בעצם אני בא להגיד, בגלל נוחות נתקעתי וברגע שהוצאתי את הראש
מהמקום הזה, הכל נראה לי שונה. אני חושב שאולי משהו כזה קורה איתנו"
כבר גמרתי את האוכל והיא גם כמעט סיימה. היא התעסקה קצת בשאריות של סלט.
"לא יודעת, לא בא לי לחשוב על זה"
הנהנתי, כל מה שהיה בא לי זה להתרחק ממנה קצת, אמרתי לה שאני יוצא לעשן
והשארתי לה את הארנק שלי לשלם על האוכל. בדרך החוצה הסתכלתי מסביבי על
המסעדה, פתאום שמתי לב שעוד אנשים נמצאים שם. בשולחן פינתי ישבה משפחה עם
שני ילדים והיה עוד שולחן מאוד דומה לא רחוק מהם. אבל באחד הצדדים ישב מישהו
לבד ואכל את האוכל שלו, ברגע שהסתכלתי עליו הוא הרים את הראש והסתכל לי
ישר בעיניים. אני חושב שהוא קינא בי שאני יושב עם חברה או לפחות זה מה שנראה לי
הגיוני שהוא ירגיש, אבל מיד הבנתי כמה זה אבסורד. במה בכלל יש לו לקנא?
בחוץ היה קר וירד גשם. גשם מאוד לא אופייני לעונה, היינו בתחילת הסתיו ולפני כמה ימים
עוד היה שרב. התחבאתי מתחת לגגון קטן והוצאתי סיגריה. הרגשתי מלא מהאוכל ולא
היה בא לי להדליק את הסיגרייה ישר אז עמדתי שם והסתכלתי על הגשם.
הרגשתי טיפש שניסיתי לספר לה את הסיפור, שבכלל ניסיתי לדבר איתה. המצב איתה
נראה לי כל כך אבוד. פתאום היה בא לי פשוט לברוח, להעלם לה ולא לראות אותה יותר
אף פעם, לא היה דבר שרציתי יותר בעולם. ואז נזכרתי שהארנק שלי אצלה. כל
ההתרגשות נעלמה ברגע.
הדלקתי את הסיגריה בשביל להירגע וניסיתי לחשוב מה אני עושה. מכוניות עברו ברחוב
משפריצות מים, האור מהפנסים שלהן מוחזר מהאספלט הרטוב. ראיתי מישהו רץ רחוק
מאוד ממני. הגשם הפך את הכל לשקט נורא, כמעט שליו. ידעתי שאם יש זמן שבו אני
אצליח לחשוב מה לעשות זה יהיה עכשיו. זה רק עניין של החלטה, הבנתי, מה שאני מחליט.
אבל לא יכולתי להחליט.
אחרי כמה רגעים היא יצאה החוצה. היא עמדה בכניסה והסתכלה עלי.בטח נראיתי כל כך
שקוע במחשבות.
"הכל בסדר?" היא שאלה
"כן... סתם, אני נורא אוהב את הגשם"
היא התקרבה אלי, נזהרת מהגשם, עוברת מעל שלולית. היא ביקשה ממני סיגריה.
היא בקושי עישנה, בדרך כלל רק כשהיא הייתה שותה. היא תמיד הציקה
לי שאני צריך להפסיק ואני הייתי אומר לה שאין לה מה לדבר בגלל שהיא גם מעשנת.
בדרך כלל זה היה נגמר בזה אבל לפעמים הייתי צריך לשבת איזה עשר דקות ולשמוע
את כל הסיבות שבגללם אני צריך להפסיק. הוצאתי סיגריה והדלקתי לה אותה.
פתאום הרגשתי שכל האנרגיה נשאבת לי מהגוף. פשוט נפלתי אחורה לישיבה על המדרכה.
נשענתי על הקיר ועישנתי את הסוף של הסיגריה שלי. היא התיישבה לידי ושתקה, הרגשתי
כאילו האחות הגדולה שלי מתיישבת לידי ומנסה לנחם אותי, היא פשוט ישבה שם, שתקה
ועישנה את הסיגריה שלה.
ישבנו שם כמה דקות עד שהתחלתי להרגיש מטופש, אבל לא יכולתי לקום עכשיו ופשוט
להמשיך כאילו לא קרה כלום, המשכתי לשבת וחיפשתי מה להגיד אבל לא הצלחתי למצוא
שום דבר. אחרי שישבנו שם לא מעט זמן היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי :"רוצה לנסוע
הביתה?"
לא יכולתי לענות לה, פשוט קמתי והתחלתי ללכת לאוטו, היא קמה והלכה אחרי, נכנסנו
לפיאט פונטו הישנה שלי והנעתי את האוטו. הרדיו נדלק על פול ווליום, משמיע איזה
דיסק ששמענו בדרך לשם. הנמכתי את הווליום כמעט עד הסוף ונסענו בשקט, בלי להחליף
מילה. באמצע הדרך פתחתי את החלונות. היא שנאה שאני עושה את זה. אבל לא יכולתי
לשבת חנוק שם איתה. הייתי חייב להרגיש קצת חופש. עדיין ירד גשם וטיפות נכנסו לאוטו
והרטיבו אותנו.
כשהגענו לדירה הורדתי את הנעלים ונכנסתי ישר למיטה עם הבגדים שהיו עדיין קצת
רטובים. עצמתי את העיניים וניסיתי להרדם. שמעתי אותה יושבת ובוכה במטבח, אבל
לא רציתי לקום. בבוקר היא לא הייתה שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה