באותה תקופה קראתי הרבה דגלאס אדמס. איכשהו לא יצא לי לקרוא אותו
כשהייתי צעיר ותמיד הרגשתי שאני צריך להשלים את זה. קראתי את כל הסדרה של
המדריך לטרמפיסט שלקחתי מהספריה העירונית. ואחר כך גם קניתי את שאר
הספרים שלו. הייתי קורא אותם כל ערב לפני השינה. אני לא חושב שאף פעם קראתי
יותר משני פרקים בערב. מהר מאוד הייתי מרגיש את העיניים שלי נעצמות. הייתי
מכניס לתוך הספר את הסימנייה של סטימצקי עם הפרסומת לאיזה סרט אנימה שלא
הכרתי ומניח את הספר על השידה לידי.
גרתי אז בדירה שכורה קטנה בירושליים. זו הייתה הדירה הראשונה שלי. ההורים שלי
גרו במעלה אדומים ורציתי להיות קרוב אליהם. אבל העיר הגדולה משכה אותי. הרגשתי
שאני לא יכול להמשיך לגור עם ההורים שלי. להיות שם בבית הוריי גרם לי להרגיש
כאילו אני צריך להקטין את עצמי. זה שהיה לי מקום משלי מילא אותי באיזה תחושה
של חופש. וברגע שעשיתי את הצעד הזה ידעתי שאני בחיים לא אוכל שוב לגור עם
הוריי.
לא היו לי הרבה חברים בעיר אבל תיכננתי להכיר כמה. אני בן אדם די חברותי וקל
להסתדר איתי. ויש לי הרבה תחומי עניין, אז אני יכול לדבר עם כל אחד על כמעט כל
נושא. כמעט לא ביליתי עם החברים מהתיכון והצבא. החברים מהצבא גרו רחוק. ורוב
החברים שלי מהתיכון היו עדיין בטיול שלהם. החבר הטוב היחיד שהיה לי באזור
שגרתי בו היה אייל.
אייל למד איתי בבית ספר בהרחבה של ביולוגיה. שנינו היינו היחידים בכיתה שלמדו
באמת לשנוא את המקצוע. היינו מבלים את השיעורים בחלק האחורי של הכיתה
מדברים על סרטים ומוזיקה. ולמבחנים היינו לומדים ביחד. אייל עבד באותה תקופה
בספריית וידאו. ולפעמים הייתי מגיע למקום אחרי שהייתי מסיים את העבודה. הייתי
יושב איתו מאחורי הדלפק והיינו מדברים עד שהוא היה צריך לסגור. אחרי שהוא היה
סוגר היינו הולכים ברגל לפאב קטן שנמצא לא רחוק מהספריה ושותים כמה בירות.
שנינו עדיין עם בגדי עבודה. מדי פעם הוא היה מנסה להתחיל עם איזה
בחורה. אני תמיד התביישתי. אני לא יודע, אולי פשוט נראה לי מאוד צ'יזי להתחיל עם
בחורות בפאבים. אבל יכול להיות שזה היה סתם תירוץ.
כשהיה הולך לאייל עם בחורה הייתי מוצא את עצמי יושב לבד על הבאר. לפעמים
היה לי עט בכיס שנשאר לי מהעבודה. עבדתי כשליח באותה תקופה. הייתי מבקש
מהמלצר מפית והייתי יושב שם ומצייר ציורים קטנים של האנשים שהייתי רואה בבר.
הם היו לא רעים בכלל אני חושב. אני לא צייר או משהו כזה אבל יש לי עין לדברים
האלה. אייל תמיד היה אומר לי לצייר בחורות ולהביא להם את הציור עם המספר
שלי מתחת. עשיתי את זה פעם אחת והבחורה לא התקשרה אלי. בכללי אני לא חושב
שזה איזה טכניקה טובה במיוחד.
אחרי הפאב היינו הולכים לאכול פיצה, אני תמיד הזמנתי את החצי שלי עם ביצה קשה
עליה, אייל היה מזמין עם פטריות. אם זה היה ערב שאייל התחיל עם מישהי אז הוא
היה מספר לי על בערך כל מה שהם דיברו. בדרך כלל לא היה יוצא מזה כלום, הוא
היה שולח להן חברות בפייסבוק ביום שלמחרת והם היו מדברים כמה פעמים בצאט
ובזה זה היה נגמר. פעם שאלתי את אייל למה הוא מתחיל עם כל כך הרבה בחורות
אם הוא יודע שכמעט אף פעם לא יוצא מזה משהו, למה הוא לא פשוט מחפש חברה.
הוא אמר שאפשר לקרוא לזה לחפש חברה למרות שהוא לא יודע אם הוא בכלל
רוצה אחת. ושהוא מקבל איזה הנאה מלהתחיל עם בחורות, אפילו אם כלום לא יוצא
מזה.
היינו נפגשים ככה בערך פעמיים בשבוע. את שאר הערבים הייתי מבלה בדרך כלל
בצפייה בטלוויזיה. לא אהבתי במיוחד לראות טלוויזיה. אבל זה הרחיק קצת את
הבדידות. הייתי רואה בדרך כלל תוכניות אירוח. היה בהם משהו שמשך אותי. ידעתי
שזה מאוד טיפשי. אבל באמת נהניתי לראות כל מיני בחורות יפות, שחקניות. שבאות
לתוכנית ומדברות על החיים שלהם. מספרות כל מיני סיפורים מעניינים. יש בנשים
האלה איזה כוח חיים. איזה אוויר לנשימה. כל כך אהבתי לראות את הקלילות והחן
שבהן הן מדברות. לא היה אכפת לי עם זו רק הצגה ובחיים האמיתיים שלהן הן סתם
נשים עצובות ונירוטיות. הייתי יושב וצוחק מהבדיחות שלהן, ומתמלא בקסם שהוא
האישיות הטלויזיונית שלהן.
בכללי הייתי די מאושר מהחיים שלי. ידעתי שאני צריך חברה וכמובן ללכת ללמוד
משהו. אבל לא הרגשתי איזה שהוא לחץ למהר עם זה. מאוד התלבטתי בקשר
ללימודים. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, בעיקר בגלל שלא ידעתי באמת איך אני
רוצה שהחיים שלי יראו. היו כל כך הרבה אופציות, וכל אחת מהן עולם שלם ושונה
אחד מהשני. בדרך כלל הייתי נהייה מתוסכל מלחשוב על זה אז הייתי משתדל
לא להכנס לזה. ההורים שלי היו שואלים אותי מדי פעם "אז כבר החלטת מה אתה
הולך ללמוד?" ובדרך כלל הייתי אומר להם שאני עדיין צעיר, ושאין לי למה למהר.
בקשר לבחורות, בעבודה שלי בתור שליח הייתי פוגש המון בחורות כל יום. אבל היה
לי מוזר להתחיל איתן. הייתה איזו אחת שעבדתי איתה והייתי חושב עליה הרבה.
היינו ידידים ממש טובים. ונראה שאנחנו ממש באותו ראש. אבל היה לה חבר מלא
שנים. ולא היה נראה שהיא הולכת להיפרד ממנו באיזה שהוא זמן בעתיד.
באותה תקופה גם חשבתי ללמוד צילום, לא ממש כמקצוע, יותר כתחביב. קניתי
מצלמה, שעלתה לי בערך כמו משכורת שלמה. לא יודע למה קניתי אחת כל כך יקרה,
התיעצתי עם חבר של אבא שלי, והוא אמר לי שאם אני כבר קונה אז זה חייב להיות
משהו איכותי. זו הייתה מצלמה של ניקון מדגם D300. את רוב הפיצ'רים שלה לא
הבנתי, אבל היו יוצאות תמונות לא רעות. הייתי לוקח אותה איתי לעבודה ומדי פעם
כשהייתי רואה איזה משהו מעניין ברחוב הייתי עוצר לצלם אותו. חבר שלי שמבין
בצילום ראה את התמונות כמה שנים אחרי זה ואמר שהם כמעט ברמה של תערוכה.
חסר לי רק קצת ללטש אותן. אבל אז כבר לא ממש עניין אותי צילום.
יום אחד דיברתי עם חבר שלי, נועם, בסקייפ. נועם היה חבר מהצבא, שירתנו ביחד
במחלקת קשר בגדוד של הנדסה קרבית. אני לא חושב שאם היינו פוגשים אחד את
השני באזרחות היינו הופכים לחברים. אנחנו די שונים. אבל השנים שבילינו ביחד
בצבא זה ממש לא משהו שאפשר לבטל. עם הזמן נהיינו די קרובים והוא הפך להיות
אחד החברים הכי טובים שלי.
באותו זמן הוא היה בדרום אמריקה. אני חושב שבצ'ילה או משהו כזה. הוא טייל עם
כמה חברים ונראה שהם ממש מבלים. הפעם ההיא זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו
בסקייפ. אני לא הייתי מתחבר הרבה והוא עוד פחות. אבל באותו יום השארתי את
הסקייפ פתוח במקרה והוא התקשר. עשינו שיחת וידאו. והיה נחמד לראות אותו אחרי
הרבה זמן שלא התראנו, למרות שזה היה רק דרך מצלמה. הוא סיפר לי על כל מיני
דברים שהוא עשה בטיול ואני קצת סיפרתי לו איך בארץ. לא שהיה לי הרבה לספר.
לקראת סוף השיחה הוא אמר לי שהוא רוצה ממני טובה. הוא סיפר לי שהוא פגש
בחורה בטיול שאמורה להגיע לישראל בקרוב ושהוא הבטיח לה שהוא ימצא מישהו
שיטייל איתה קצת ויראה לה את הארץ. והוא שאל אותי אם אני יכול לעשות את זה.
זה נשמע לי די נחמד, אז אמרתי לו שעקרונית אני מסכים. הוא אמר לי שכבר נסגור
את כל הפרטים כשהוא ידע יותר ונפרדנו.
נראה לי די כיף לטייל עם איזה מישהי בארץ, לא שהכרתי כל כך הרבה
מקומות, אבל יכולתי לקחת אותה לים המלח ולאיזה טיול בירושליים ואולי גם לצפון.
וחוץ מזה, אולי יקרה איזה משהו בינינו. דמיינתי איזה תיירת יפהפיה עם איזה מבטא
כובש, שנטייל ביחד ונתאהב אחד בשנייה. נחייה לנו לאיזה חודש סיפור אהבה
מהסרטים שיגמר בפרידה עצובה בנמל תעופה. וכמובן שנזכור את זה לכל החיים
ונוכל להגיד מה היה קורה אם... הפלגתי בפנטזיות שלי לגביה. אבל גם ניסיתי לשמור
על איזה זהירות.
הזמן עבר בלי ששמתי לב וכבר הייתי בשדה תעופה מחכה לאסוף אותה. היא הייתה
אמורה להגיע בסוף רק לשבוע ואני לקחתי את הימים האלה כחופש מהעבודה. נועם
אמר לי שהיא תתקשר אלי כשתנחת ונתן לי את הפרטים של הטיסה. וגם אמר לי
שקוראים לה _____. היא הייתה אמריקאית יהודייה שידעה עברית, כנראה מהבית
או מבית ספר. "שלום, זה בני?" היא שאלה מהצד השני של הקו. "כן, איפה את?"
מצאנו אחד את השנייה ליד מכונת פחיות בנמל. היא נראתה לא רע. קצת מלאה
אבל היה לה חיוך מהמם. היא נראתה בחורה שכיף להיות בחברתה. היא הייתה
לבושה מאוד שונה מישראליות. אני לא מבין גדול באופנה או משהו כזה. אבל ישר
אפשר היה לשים לב שהיא נראית לא מכאן. היא לבשה איזה צעיף שנראה ממש
איכותי. ואולי זה גם היה איך שהיא לבשה אותו. אבל ישר היה אפשר לשים לב שהיא
לא מכאן.
היא הזמינה איזה חדר בבית מלון בירושלים. לי לא היה ממש מקום לארח אותה
בדירה שלי וגם אני מניח שזה היה אולי קצת לא נעים. אז נסענו משם למלון. הצעתי
לה לעצור לאכול משהו. אבל היא אמרה שהיא כבר אכלה במטוס. בדרך למלון היא
שאלה אותי המון שאלות על הארץ. ודיברנו על ההבדלים בין ישראל לאמריקה.
השיחה די זרמה בקלות ולא היו שתיקות נבוכות כאלה שקצת חששתי שיהיו. הגענו
למלון וירדתי איתה לראות שהכל בסדר עם הקבלה ולעזור לה עם המזוודות. היא
קיבלה מפתח, נפרדנו וקבענו להפגש למחרת בבוקר בכניסה למלון בשמונה.
בשמונה בבוקר עמדתי עם הסובארו ג'אסטי שלי ממול המלון. חיכיתי שם עד בערך
שמונה ועשרים ואז התקשרתי אליה. היא ענתה ישנונית והיה אפשר ישר לקלוט
שהערתי אותה. היא התנצלה על זה שלא התעוררה ואמרה שיקח לה איזה חצי שעה
להתארגן. נמאס לי לחכות באוטו אז נכנסתי ללובי. התיישבתי על אחת הכורסאות
ופתחתי עיתון שהיה מונח שם. לא באמת אהבתי לקרוא עיתונים, אבל מדי פעם זה
כיף לקרוא רק את הכותרות. מסביבי היו כמה תיירים מנומנמים שחיכו כנראה לארוחת
בוקר של המלון, או שאולי יצאו ממנה בדיוק. אחד מאורחי המלון נראה לי מאוד מוכר.
חשבתי לפנות אליו ולשאול אותו מאיפה אנחנו מכירים, אם אנחנו מכירים. אבל הנחתי
לפי הגיל שלו שזה כנראה עוד חבר של אבא שלי.
חצי שעה אחרי שנכנסתי ללובי, אולי קצת יותר, ראיתי אותה יוצאת מהמעלית וניגשתי
אליה. היא עדיין נראתה קצת הפוכה, דבר שדי תיסכל אותי. "בוקר טוב, מה קרה? לא
הצלחת להרדם אתמול?"
"לא, אתמול בערב ישבתי בבר של המלון ופגשתי שם איזה מישהו ממש חמוד. הלכתי
איתו לחדר ובסוף יצא שהלכתי לישון רק באיזה ארבע בלילה."
"אהה" קצת לא ידעתי איך לאכול את זה. "את רוצה לצאת, או ש..."
"קדימה, כבר קמתי, בוא נצא"
תיכננתי לנסוע איתה לים המלח. אבל שכחתי להגיד לה להביא בגד ים. קלטתי את
זה רק במכונית, כשהיא שאלה לאן הולכים. אז היא חזרה בחזרה לחדר לעוד מה
שנראה כמו חצי שעה. אבל כנראה שזה היה פחות. ואז התחלנו לנסוע לכיוון ים המלח
בדרך בקושי דיברנו. וכל העניין התחיל להראות לי כמו טעות אחת גדולה.
נסענו לאיזה חוף שאני כבר לא זוכר את שמו. אני חושב ששילמנו בכניסה. התמקמנו
ונכנסנו קצת למים. מהר מאוד היא השתעממה ויצאה החוצה. הרגשתי שזה לא יפה
מצידי להשאר בפנים אז יצאתי לארח לה חברה. כשיצאתי ראיתי שהיא התחילה לנהל
שיחה באנגלית עם כמה תיירים שישבו ליד המקום שהתמקמנו בו. איך שהוא השיחה
שלהם התגלגלה לעניין ההמחלוקת בין ישראל לפלסטינאים. לי לא היתה שום דעה
בנושא אז ישבתי שם ושתקתי. היא הייתה מאוד פרו ישראלית. ונתנה את כל הטיעונים
המשכנעים לצדד במה שישראל עושה. זה קצת הרגיז אותי שבן אדם שאפילו לא חי
כאן כל כך משוכנע בדעות כאלה. יותר הפריע לי הרמה שבה היא משוכנעת מאשר
הדעה עצמה.
"אז מה אתה עושה בחיים?" היא שאלה אותי כשהתיירים נכנסו למים.
"אני שליח"
"אתה לומד משהו?"
"לא"
"אתה מתכנן ללמוד?"
"עוד לא החלטתי"
"אז מה, זה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?"
"אני לא יודע. בינתיים די טוב לי, מי יודע מה יהיה מחר?"
"זה נראה לי קצת סתמי,לא? זה לא מפריע לך?"
"לא כל כך"
אחרי זה היא ישבה איזה שעה וסיפרה לי מה היא מתכננת לעשות בחיים שלה.
רוב הזמן לא הקשבתי. היא למדה עריכת דין ורצתה להיות אחת מהעורכי דין האלה
שנלחמים בחברות הגדולות. היא דיברה הרבה על לשנות את המערכת מבפנים ודברים
כאלה. אני לא הצלחתי להיות כל כך מרוכז בעיקר בגלל שכל הזמן חשבתי על החיים
שלי. הם היו בסדר גמור. אבל הבנתי למה היא התכוונה כשהיא אמרה סתמי. המילה
הזאת הדהדה לי בראש.
את שאר הטיול שלה העברנו בעיקר בבילויים בכל מיני ברים ומועדונים. לא היה לה
שום עניין בכל המקומות של התיירים. ולי לא היה כוח לשכנע אותה. יצאתי איתה כל
ערב. כל מיני גברים היו מתחילים איתה ומדי פעם גם היא הייתה מביאה אותם לחדר
שלה במלון.
השבוע עבר במהירות ובלי ששמתי לב כבר מצאתי את עצמי שוב בשגרה שלי.
אבל באיזה שהוא מקום זו הייתה שגרה שונה. פתאום לא הרגשתי בה בנוח כמו
מקודם. כאילו ומישהו שינה בה משהו. הזיז את הדברים טיפה. ופתאום לא
משנה מה עשיתי לא הרגשתי בנוח. המילה הזאת: סתם. פתאום החיים שלי הפכו
לחיים סתם. סתם חי. סתם חיים.
נהייתי די מתוסכל לאיזה תקופה ארוכה. כמעט ולא יצאתי יותר עם איל. הפסקתי
לצלם ולקרוא. הייתי מעביר שעות מול הטלוויזיה. אבל גם הטלוויזיה לא הצליחה
להרגיע אותי. הרגשתי שאני פשוט מבזבז את הזמן כשאני צופה בה. הייתי אוכל
מלא מול הטלוויזיה. מלא חטיפים וג'אנק פוד. והתחלתי לעלות במשקל. התכנסתי
לתוך עצמי והדבר היחיד שדיברתי עם אנשים עליו זה על משמעות.
הבנתי שמה שאני מחפש בעצם זה משמעות. היו כמה אנשים שהציעו לי לחזור
בתשובה. אבל לא האמנתי באלוהים ולא ראיתי איך זה יעזור לי. גיליתי שלרוב
האנשים יש איזה משהו שמניע אותם, איזה רצון, איזה חלום ילדות. אבל לי היה שום
דבר כזה. וחוץ מזה, קצת לא ראיתי את הטעם במה שהם עשו. אני לא יודע אם אני
יכול להסביר את זה. זה כאילו שמה שהם עשו זה בעצם מצאו תירוץ. החליטו שיש
איזה משהו שבשבילו הם חיים, כסף, כוח, השפעה. והם פשוט רדפו אחרי זה. אבל
אלו היו דברים שלא באמת עניינו אותי ולא האמנתי שיש איזה משהו מעבר לקשת.
שאר האנשים פשוט לא חשבו על הדברים האלה, ובאיזה שהוא שלב החלטתי
שגם אני צריך להפסיק. היה נראה לי ששום דבר טוב לא מגיע מלהתעסק בנושא.
ותקופה מסויימת המשכתי עם השיגרה שלי. לאט לאט התרגלתי לרעיון הזה שאין
באמת משהו שבשבילו אני חי. אין לי שום סיבה אמיתית. עשיתי ספורט והפסקתי
לאכול את כל הג'אנק שהייתי בולס. לאט לאט חזרתי למשקל שלי ונהייתי גם די
מרוצה מהחיים שלי. מצאתי חברה שהיה לי די נוח איתה.
פגשתי אותה במסיבה של חבר. ישבנו בערך כל הערב אחד ליד השניה ודיברנו
על כל מיני דברים. מדי פעם הזכרתי קצת דברים פילוסופים שקראתי בתקופה
שחיפשתי משמעות (לא שמצאתי שם משהו). אני חושב שזה די הרשים אותה.
היא רמזה לי די בכבדות להזמין אותה לדייט. ובסוף הזמנתי אותה.
יצאנו לבית קפה קטן בעיר העתיקה. רוב הזמן היא זאת שדיברה. היא סיפרה
לי סיפורים על עצמה כילדה ואת הדעות שלה על כל דבר בערך. די חיבבתי אותה
אבל היא לא כל כך משכה אותי מינית. היה במבנה גוף שלה איזה משהו קצת גברי,
משהו בכתפיים. החלטתי להתעלם מזה והצלחתי די להנות איתה. המשכנו לצאת
והיא זאת שרוב הזמן יזמה ודחפה קדימה. באחד הדייטים הראשונים היא הזמינה
את עצמה לדירה שלי. וכשהגענו לשם היא ממש התנפלה עלי.
היא עבדה בסופר פארם. אף פעם לא טרחתי לשאול אותה מה היא עשתה שם.
והיא הייתה מסיימת לעבוד כמה שעות לפני. היא הייתה הולכת משם ישר לדירה שלי
ומחכה לי. וכשאני הייתי חוזר היינו לפעמים יוצאים לאנשהו. אבל בדרך כלל היינו
נשארים לראות טלוויזיה. היינו מזדיינים כל לילה ואחר כך היא הייתה נשארת לישון
אצלי.
לאט לאט התחלתי ממש להקשר אליה. והמחשבה על זה שאולי יום אחד נפרד די
הפחידה אותי. חשבתי שמצאתי את הסיבה לחיות. היא הפכה להיות כל חיי. הייתי
מחכה שהעבודה תגמר כדי לראות אותה. והזמן איתה נראה לי כאילו שהוא מתרחש
במציאות אחרת. התנתקתי כמעט מכל החברים שלי וביליתי את זמני רק איתה.
היא הכירה לי מוזיקה חדשה כל הזמן. ונראה שגם כל פעם שנמאס לנו מלצאת למקום
מסויים היא הייתה מוצאת מקום חדש. היינו יוצאים למסעדות, לפאבים, לשחק באולינג
וסנוקר. היינו הולכים לסרטים ולפעמים גם סתם מטיילים בעיר.
יום אחד היא עזבה אותי. אני חשבתי שהכל מושלם, אבל כנראה שזה לא היה ככה
בשבילה. היא לא הייתה ממש מוכנה להגיד לי למה היא רוצה לעזוב. היא אמרה משהו
על זה שהיא צריכה להתפתח בחיים ונראה לה שכאילו אנחנו תקועים ולא מתקדמים
לשום מקום. עדיין קצת קשה לי לדבר עליה.
אחרי שהיא עזבה נכנסתי לדיכאון כבד. חודש שלם ביליתי רק בעבודה ובמיטה.
עד שיום אחד קיבלתי טלפון. זו הייתה ____, אותה תיירת שביליתי שבוע לפני כל כך
הרבה זמן. היא באה שוב לבקר בארץ והיא שאלה אם היא יכולה לקפוץ אלי להגיד
שלום. ניסיתי להתחמק ולהגיד לה שאני עסוק בכל מיני דברים אבל היא התעקשה.
קבענו בסוף להיפגש באיזה בית מלון, לא זה שהיא התארחה בו בפעם הקודמת,
ומשם לצאת לשתות משהו.
הגעתי למלון בשעה בתשע וחצי כמו שקבענו. נראיתי זוועה, התחיל להיות לי זקן
מדובלל. ובאתי עם בגדים שלא החלפתי כמה ימים. הפעם היא יצאה כמעט בדיוק
בשעה שתיכננו. מזל שככה, בגלל שאם הייתי צריך לחכות לה שוב, כנראה שהייתי
פשוט הולך. היא נראתה עדיין אותה בחורה אבל היה בה משהו שונה. איזה משהו
מהברק בעיניים נעלם לה. ברק שבכלל לא שמתי לב שהיה לה עד שהוא נעלם.
היא ראתה אותי והתקדמה לעברי עד שהיא הגיעה אל ממש לידי, בלי שום מחוות
פנים, או אפילו סימן שהיא מזהה אותי. עמדנו אחד מול השניה בצורה קצת לא נוחה
"שלום" היא אמרה. "שלום" עניתי. ושתקנו למשך זמן שנראה כמו נצח. "אתה רוצה
ללכת לפאב ההוא?". "כן, בואי נלך". הלכנו ברגל לפאב ולא החלפנו מילה.
הגענו למקום והתיישבנו. "מקום נחמד" היא אמרה. והזמנו לנו שתייה. היא שאלה אותי
מה שלומי. ולמה אני נראה כל כך רע. והסברתי לה שבדיוק נפרדתי מחברה שלי.
היא ניסתה להמשיך לשאול על זה, אבל לא היה לי שום רצון לספק יותר אינפורמציה.
היא דיברה קצת על עצמה. ואני שתקתי והנהנתי.
"תראה" היא פתאום שינתה נושא "רציתי ממש להגיד לך משהו. בגלל זה בעצם
הזמנתי אותך לפה. יכול להיות שזה גם הסיבה העיקרית שבגללה הגעתי לארץ"
"כן" פתאום הופתעתי. "אני... אתה זוכר שישבנו ודיברנו על החיים בים המלח. מאז
השיחה ההיא משהו השתנה בי." היא הביטה לריצפה ושיחקה קצת עם הכוס שלה.
"מה השתנה?" שאלתי ופתאום נכנסתי למין מצב של ריכוז כזה שכבר כמעט שכחתי
שאני מסוגל לו. "אני.. אני לא יודעת לתאר את זה בדיוק. משהו באיך שחיית את
החיים שלך. מחוץ למרוץ הזה. בלי לחץ. בלי לרדוף אחרי כל מיני שטויות לא חושבות.
פתאום החיים שלי נראו לי קצת מגוחכים. לא אמיתיים כאלה. ניסיתי תקופה ארוכה
להרגע ולנסות לחיות יותר את החיים, אבל לא הצלחתי. בעצם רציתי לשאול אותך:
איך אתה מצליח לעשות את זה?"
הייתי המום ובטח שלא ידעתי איך לענות לה על שאלה כזאת. לא רציתי להרוס לה
את הפנטזיה הזאת. אבל גם לא רציתי לשקר. "אני חושב... אני חושב ש...."
היא הביטה עלי כאילו היא מחכה לשתות את המילים מהפה שלי. והמילים האלה היו
מים במדבר. "אני לא יודע. אני מצטער. אני באמת שלא יודע מה להגיד לך."
"חייבת להיות לך איזה דרך. איזה משהו. אתה חייב לספר לי!"
"אין לי מה להגיד לך, אני באמת מצטער" היא הסתכלה עלי כאילו והרגתי לה את
הכלב. היא הכניסה את היד לארנק שלה, הוציאה שטר של חמישים שקל, זרקה אותו
על השולחן והלכה.
ישבתי שם המום לחלוטין. לא ידעתי איך לעכל את זה. הזמנתי עוד בירה ועוד בירה
וישבתי שם כל הלילה, עד שסגרו את המקום. דידיתי לדירה הקטנה שלי ונזרקתי
במיטה שלי. בבוקר התעוררתי והודעתי לעבודה שאני לא מגיע. שכבתי במיטה עד
הצוהרים. בצוהריים קמתי להכין לעצמי משהו לאכול. הראש שלי עדיין דפק מהשתיה
וחשבתי שאני הולך להתפרק. הכנתי לעצמי קצת אורז וחיממתי שניצלים שהכנתי לפני
כמה ימים. לקחתי את האוכל לסלון וישבתי מול הטלוויזיה הסגורה. בחוץ הציפורים
צייצו. ונראה שהרחוב מתחתי שקט לחלוטין. אכלתי לאט לאט את האוכל והרגשתי
כאילו ההאנג אובר שלי נעלם. הבטתי על העציץ שעמד בפינה של הסלון והחלטתי
שאני...
