"מה?" שמעתי אותה קוראת, מפלסת לה דרך אל תוך הכרתי העכורה. שמש של
קיץ האירה את קירות החצר המתקלפים באור צהוב מדי. רציתי לענות לה אבל
לרגע, כל מה שהצלחתי להתפקס עליו, היה בקבוק חצי הליטר קרלסברג הירוק
שהחזקתי ביד. לא יכולתי שלא להתפעל מהחדות שבה ראיתי את הפרטים שצוירו
על הבקבוק, בייחוד ביחס לכל שאר העולם, אשר היה לא הרבה יותר מערימה של
קולות עמומים, שמתוכם נשמעה קריאה "מה". ופתאום שמעתי את עצמי עונה לה,
"שאלתי אם יש עוד בירה". הייתה לי הרגשה שאני לא אצליח לקום מתוך הכסא
דייגים שישבתי עליו. ניסיון קל להזיז את הרגליים, הציג בפניי שני רגליים מרוחות
שגוררות איתן זוג כפכפים כחולות ישנות, הרגשתי שהוכחתי טענה כלשהי.
ופתאום היא הייתה מעליי, רוכנת, "אתה בכלל יכול לראות אותי?" היא שאלה
והניחה לי זוג משקפיים על האף. "אני יכול לראות גם בלעדיהם". שלחתי יד
אליהם כדי להוריד אותם, אבל באמצע הדרך התחרטתי אז רק סידרתי אותם על
האף. היא עמדה מעליי בתנוחה לא טבעית, ולא הבנתי בדיוק למה היא עושה את
זה, היה נדמה לי שהיא מלגלגת עלי. ניסיתי להתמקד בשפתיים שלה. אך הן
אפילו לא רמזו על חיוך. "נדמה לי ש..." התחלתי לדבר שוב, אבל לא הצלחתי
ממש להתחיל לדבר. "נדמה לי ש.. אני ממש שיכור". "מה באמת?" היא לעגה לי,
עכשיו זה היה ברור. רציתי להתרחק משם. כעס שיכור הציף אותי וניסיתי
להתרומם. פגעתי עם המצח שלי בפה שלה ונחתתי בחזרה אל תוך הכסא.
"מה אתה עושה?", "לא יודע, אני מצטער, פגעתי בך?" היא שיפשפה את הפה
שלה עם היד, "לא, זה בסדר. אבל שב" נזלתי אל תוך הכסא ועצמתי עיניים.
רציתי שהיא תנשק אותי, חשבתי שאני רומז לכך, אבל כבר ידעתי שהיא
לא תעשה זאת. כשפתחתי עיניים היא לא הייתה שם. השעה הייתה מאוחרת, ואני
צלול הרבה יותר. נראה שהראש שלי לא הספיק עדיין לפתח האנג אובר, ובינתיים
הרגשתי מין חיות. הכל היה נורא ברור לי, ויותר מכל, היתה ברורה, ההרגשה שאני
לא במקום שאני צריך להיות בו. התרוממתי, והראש שלי התחיל להסתובב. נכנסתי
לתוך הבניין, ועליתי במדרגות לקומה השניה, לא בלי מאמץ עצום. לרגע שיחקתי
עם הרעיון של להדליק את האור במדרגות, אבל רק לרגע. הגעתי לדלת וגיששתי
אחר המפתחות שלי, בהתחלה בכיס, רגע של פאניקה, ואז מעל הדלת, הם שם.
נחת.
הדירה הייתה מסודרת מאוד, מסודרת מדי לטעמי. הורדתי את הכפכפים שלי
בכניסה והילכתי לאט לאט על המרצפות הקרות. רציתי להזדרז יותר, אבל לא
הצלחתי. הרגע שבו הגעתי לבר-מים היה אחד המאושרים בחיי, עמדתי לידו אולי
חצי שעה ושתיתי לאט לאט מים, המוח שלי לאט לאט מתחיל לפעול. ויחד עם זה,
רעיון מסיום מתחיל להתבהר, "איפה דנה?"
"אני מצטערת שאני לא אהיה פה כשתתעורר. לא יכולתי להשאר. בבקשה אל
תכעס עלי." ככה נוסח הפתק שהיה על המיטה, הוא נכתב בעט אדום ובכתב
מאוד ברור, של אישה, של דנה. לא באמת הצלחתי לעכל את המשמעות של
הפתק. אבל הרגשתי שהכל בסדר. "אם היא השאירה פתק, היא חשבה עלי ולא
רצתה שאני אדאג, אז למה שאדאג" זו היתה המחשבה האחרונה שעברה בראשי
לפני שנרדמתי, קבור עמוק בתוך המצעים המכובסים.
"או שאולי היא רצתה שאני אדאג?!!!" קמתי מבוהל והסתכלתי על השעון. השעה
הייתה שלוש וחצי בלילה, שקט מוחלט שרר בעולם. ההרגשה שדנה לא לידי היתה
כל כך מוזרה לעיכול שלרגע לא הייתי מוכן להסתכל על הצד שלה במיטה, למרות
שכבר ידעתי שהיא לא תהייה שם. זה לא שלא יכולתי לחיות בלעדיה, אבל משהו
בכל הסיטואציה הרגיש כל כך צורם, או שאולי זה היה רק ההאנג אובר. הסתכלתי
מהחלון וראיתי את הכסא דייגים שלי עומד באמצע החצר המשותפת ולידו דלי,
מלא בקרח שהפשיר וכמה בקבוקי בירה ריקים. ואז נזכרתי במכתב, בפתק.
"מה לעזאזל?!" חשבתי, יכול להיות שהיא הסתכלה עלי מלמעלה כמו שאני עכשיו
מסתכל על הכיסא, ופתאום לא יכלה לסבול אותי יותר. הלב שלי פתאום צנח.
רציתי לקרוא שוב את הפתק, רציתי להאחז במילים, או בתחביר או בפיסוק או
בכתב או במשהו שיסביר לי שזה לא הסיפור. אבל לא הצלחתי למצוא את הפתק.
"אוקיי.. אני אתקשר אליה" חיפשתי את הפלאפון, הוא היה מחובר למטען בסלון.
נכנסתי לשיחות אחרונות והתחלתי לחפש את המספר שלה. גללתי מטה ומטה
והוא לא היה שם. עברתי לאנשי קשר, והוא גם לא היה שם!!! "מה לעזאזל??!!"
בין דוד אשקלוני לדריה מהאטמוס לא היה שום מספר. עליתי למעלה ולמטה,
יצאתי מהאנשי קשר ונכנסתי בחזרה, כיביתי את הפלאפון והדלקתי אותו, כלום
לא השתנה. "האם היא יכלה להעלם ככה, כאילו ולא הייתה?". לא היו לה הרבה
דברים בדירה שלי, וגם אותם לא הייתה טורחת לקחת אם הייתה עוזבת. "אם
רצתה לעזוב אותי, למה לא אמרה כלום?" היא לא הייתה אחת שהייתה פשוט
נעלמת. "אולי קרה לה משהו." רציתי לרוץ החוצה לחפש אותה, שמתי עלי חולצה
ונעליים ועמדתי לצאת החוצה כשהבנתי שאין לי מושג לאן ללכת. אבל הייתי חייב
לצאת, לא יכולתי להשאר בדירה הנקיה מדי הזאת.
יצאתי החוצה וירדתי במדרגות, שוב בלי להדליק את האור, הפעם בלי שום תירוץ,
כנראה שזה כבר הפך לאמונה תפלה, דידיתי בחושך, כל פינה שעברתי ציפיתי
לראות את דנה מעבר לה, חוזרת עם שקית של מצרכים כדי להכין שקשוקה,
מחייכת. וכל פעם שהיא לא הייתה שם התאכזבתי מחדש. "מה יש לי?" חשבתי.
"מה כבר יכול להיות? אז לא תמצא אותה היום, בטח היא תחזור מחר. בטח
עבר עליה איזה קריז או משהו, וזה יעבור לה עד מחר בערב. אולי כדי שתחזור
לישון וזהו." הסתובבתי כדי לעלות למעלה אבל לא יכולתי לעלות יותר ממדרגה
אחת. המחשבה על לחזור לדירה גרמה לי להחנק טיפה. הסתובבתי קצת מובס.
וירדתי למטה בקצב איטי מהרגיל. הגעתי עד לחצר וחשבתי לשבת קצת על
כיסא הדייגים שלי. "לא רעיון טוב!!" משהו בי אמר לי. אולי איזה סיבוב ברחוב.
אולי עם האוטו. נכנסתי לאוטו שלי שהריח מוזר ופתחתי את כל החלונות, התחלתי
לנהוג לאט ובשקט בשכונה ולהסתכל סביבי.
פתאום הבנתי שאני מחפש את דנה. כמו שמחפשים כלב!! הרגשתי טיפש. טוב,
אם אני כבר מחפש אותה אולי אני אעשה את זה חכם. לחצתי על הגז והתחלתי
לנסוע לכיוון ההורים שלה. פתאום נזכרתי בסיפור שהיא פעם סיפרה לי. זה
היה סיפור של סופר צ'כי שהיא אהבה, מתוך אוסף של סיפורים קצרים שלו
שקיבלה כשהייתה נערה. משהו ציורי כזה, על שועלה, או זאבה, שבורחת
מהלהקה. הסיפור לא ישב לי בבירור בראש אבל זכרתי את ההתחלה שלו.
משהו עם... זאבה... שבורחת למדבר (למה שסופר צ'כי יכתוב על מדבר?)
משהו.. עם... מכתב, היה שם איזה מכתב, שהזאבה משאירה למשפחה שלה.
לא רציתי לחשוב על הסיפור הזה יותר. הייתה לי הרגשה שהוא לא נגמר טוב.
הגעתי לבית הוריה והסתכלתי על השעון, השעה היתה כבר כמעט ארבע וחצי,
לא יכולתי לדפוק על הדלת. ההורים שלה גרו בוילה גדולה בפאתי העיר, לגנב
אולי היה קשה להכנס, אבל אני הכרתי את הכלב-מפלצת שחורה ששמרה על
הבית שלהם. קראתי לו, והוא בא מלקק לי את היד דרך הגדר. קפיצה מעל השער
ואני כבר כמעט ליד החלון שלה. החדר חשוך ולוקח לי זמן להצליח לראות משהו
בתוכו, אבל אחרי כמה דקות אני משוכנע שהיא לא שם. אני דופק על החלון קצת
רק ליתר ביטחון, ואני רואה את דלת החדר מתחילה להפתח לאט לאט, ברור לי
שמישהו פותח את הדלת, הדלת לא היתה יכולה להפתח ככה מעצמה. אבל
אין שום אור במסדרון, והלב שלי מתחיל לדפוק. "אני יכול לחכות לראות מה יש
מאחורי הדלת" אני משתפן ובורח. "אולי זאת הייתה היא" אני ממהר בחזרה
אבל הדלת כבר סגורה.
אני מתרחק מאוכזב משהו, אבל יותר בפחד, מהבית. קופץ שוב מעל השער,
ונכנס למכונית שלי. לא רציתי להתניע את המכונית, ישבתי והסתכלתי על הבית.
עוד מעט יהיה בוקר ואני אוכל לגשת לבית ולדפוק על הדלת, לשאול אם היא
נמצאת. השענתי את המושב אחורה וניסיתי לעצום עיניים. נרדמתי ברגע וחלמתי
כמה חלומות ממש מוזרים. כשהתעוררתי השעה היתה כבר עשר וחצי, נבהלתי
לרגע מהשעה, וניגשתי במהירות אל הוילה.
"אהלן, מה קורה? הייתי בסביבה וקפצתי לשתות קפה", "אוו, איזה כיף, בוא כנס"
אמא של דנה בירכה אותי בכניסה, הובילה אותי למטבח והכינה לי קפה.
"אתה נראה ממש עייף, מתי התעוררת?" אחרי שהתחלתי לשקר זה כבר נהייה קל,
"התעוררתי בשש, את לא מאמינה איזה בוקר היה לי בעבודה" במשך חצי שעה
המשכתי עם ההצגה, עד שנשבר לי והייתי בטוח שדנה לא נמצאת שם. ליתר
ביטחון החלטתי אבל לשאול, "מתי בפעם האחרונה... דנה קפצה לביקור?"
"דנה? אתה בטח מתכוון לדנית, היא הייתה פה אתמול, למה אתה שואל?"
"סתם" דנית הייתה אחותה של דנה, מה?..., דברים נראו לי פחות ופחות ברורים.
שוב במכונית, ואותו הנוף הזר עובר מולי. שוב מדרגות כניסה והכפתורים של
התאורה שנראה שהם צוחקים עלי, שוב הדלת והמפתח. "יכול להיות שהיא בכלל...
יכול להיות ש...", ובזמן שאני מנסה לפתוח את הדלת מחשבה מתחילה להתגבש
לי בראש. "יכול להיות שהיא, אף פעם לא הייתה קיימת?" פתאום הייתי חייב למצוא
איזה שהיא הוכחה, משהו, חפץ שלה, משהו שיוכיח שלא סתם דמיינתי אותה.
פתחתי את הדלת ו...
נזכרתי בסוף של הסיפור על הזאבה, הזאבה מצאה במדבר משהו שתמיד חיפשה,
משהו מטפורי, אבל נראה שהסיפור דוקא דיבר על חיים עם השלמה שיש
דברים שאף פעם לא תמצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה