סיפור על מזכירה היפסטירת ורואה חשבון

בבוקר של יום שני, הראשון מני רבים שלא היה מאוד חם, הגיע יונתן למשרדו רק בשביל לגלות שמאחורי שולחן הקבלה יושבת מזכירה חדשה בת 25. “שלום" הוא פנה אליה בקול מונוטוני אך כזה שגם מתובל בשמץ של ידידותיות, “את החלפת את נורית?" אמר והעביר את ידו על העניבה המיושנת שלו, בניסיון נואש לסדר אותה בצורה המושלמת שאהב.

"לא... מצטערת, הפסקנו לקבל מזכירות למשרד, בימינו, עם כמות המיחשוב שיש לכל אחד, התפקיד הפך למיושן מדי, אני היועצת הארגונית החדשה שלכם, אירה" אירה נעמדה ושלחה יד עדינה אך יציבה למראה קדימה, מוכנה ללחיצת היד.

"לא ידעתי שהתחלנו לעבוד עם יועצים ארגוניים" יונתן ניסה להביט אל עיניה תוך כדי שלחץ את ידה למרות שהיה לו קשה לא להסתכל על ירכיה שביצבצו מתחת לחצאית שעלתה במעט בזמן שנעמדה.

"האמת היא שאתם לא, אני המזכירה החדשה" חייכה חיוך ערמומי.”אבל למדתי שאני עושה רושם ראשוני יותר טוב בתור יועצת ארגונית" העלתה חיוך גדול אף יותר על פניה.

יונתן עמד שם לרגע, ונראה מבולבל אז אמר אוקיי ונכנס למשרדו.

זה לא הייתה פתיחה מדהימה, לא ניסיתי להדהים, הסיפור הזה מתחיל לאט לאט, כמו שסרט אינדי אמריקאי אולי היה מתחיל. אבל אני רוצה שתשימו לב למשפט הראשון של הסיפור, למקרה שהסיפור ינטה לכיוונים מסויימים, כל הסיפור הוא על יונתן והמזכירה-אירה.

ליונתן היה מוזר לעכל את מה שקרה באותו רגע אבל היה עליו לגשת מיד לעבודתו, בתור רואה חשבון במשרד גדול בהרצליה הוא לא היה צריך להפעיל יותר מדי את הראש, כל שהיה עליו לעשות היו פעולות מאוד מדויקות שוב ושוב, גם לא היתה לו את האחריות שהיתה לעובד פרטי, כשהיה מסיים לעבוד היה חוזר לאשתו ולשני ילדיו ובכללי חיי חיים די נוחים.

אשתו הייתה בעלת תואר בעיצוב, היא ניסתה להרים את עצמה על הרגליים אבל לא מיהרה לשום מקום. היא הייתה יושבת שעות על המחשב. או שהייתה יוצרת דברים באיזן תוכנת עריכה, או שהייתה משתפת, מדברת, מגיבה ומקבלת תגובות. שעה של ספורט כל יום השאירה אותה חטובה כמו ביום שהוא פגש אותה. והקהילה האינטרנטית שלקחה חלק בה השאירה אותה עם מצב רוח טוב תמידי כמעט, לא היה דבר שלא הייתה מוכנה לתמוך ביונתן לא במשברים וגם לא בדברים הכי הפשוטים של החיים. אבל היא לא ידעה לבשל, או שכך תמיד הייתה אומרת, יונתן תמיד חשב שגישה זו באה מתוך איזה גוון פמיניסטי של אישיותה, שכמובן לא בוטא כראוי, חוץ מאשר בריבי אינטרנט מתלהמים. הם בדרך כלל היו אוכלים דברים שיונתן בישל, או סנדויצים.

כשיונתן הגיע הביתה באותו יום אשתו בדיוק סיימה להכין סנדויץ ענק שנראה נוטף ממיונז. "היי מאמי" ומיונז התחיל לטפטף על הריצפה "אוי" היא הניחה את הסנדויץ על השיש ומיהרה לנקות. היא לבשה חולצה רופפת ומכנסיים קצרצרים והצורה שבה הגוף שלה התכופף, החלקים שבלטו ואלה שלא, היו יכולים לשגע את יונתן לפני כמה שנים, זה לא שהוא לא יכול היה להעריך את היופי ואת המיניות שבדבר, אבל זה כאילו והוא היה מכובה מראש. כאילו והוא בכלל לא היה במצב המתאים להגיב לדברים כאלה בדרך שהיא יותר מלהתחיל לספר לה על משהו שקרה לו באותו יום. הוא לא סיפר לה שום דבר על מזכירה חדשה, והוא גם לא הרגיש כאילו הוא צריך. אם הייתם שואלים אותו הוא אולי היה עונה שזה הדבר הכי זניח שקרה לו באותו היום. אפילו יותר זניח מכך שנגמרו לו הסיכות במהדק. הו אלוהים, כמה משעמם אתם בטח חושבים שיונתן הוא. אז זהו, שזה לא בדיוק נכון.

יונתן משעמם בדיוק כמו כל אדם רגיל, הוא רואה בדיוק את אותם הסדרות, מקשיב למוזיקה רק בערוצים הנכונים ברדיו. מצביע למפלגת מרכז. ומאמין באלוהים. אבל לא בישות כזאתי עם זקן, מין משהו כזה שהוא סכום האנרגיה שיצאת מכלל האנשים הטובים בלה בלה בלה. בצבא הוא שירת בגדוד תותחנים ואפילו היה לו התקלות עם קצת אקשן בזמן פעילות בעזה. אבל הוא לא מוכן לדבר על זה. הוא עישן הרבה סמים בדרום אמריקה ואפילו ראה פעם מישהו עושה קוקאין. הוא חולם לתת לילדים שלו חיים יותר טובים משהיו לו, סומך על מחקרים ויודע שהוא אוהב עיצוב מסורתי. הוא אוהב את אישתו, אבל לא יותר מאשר הוא אהב את החברים הטובים שלו, שאיתם הוא כבר לא שומר על קשר. אבל כשהוא מרגיש צורך להתבלט במשהו, כמו במפגשי חברים מהעבודה, הוא מספר על הקשר שהוא שומר עם מודי בראון, מגיש ספורט ואישיות טלויזיה. את מודי הוא הכיר בבית הספר.

שניהם למדו יחד במגמה לתאטרון, הם היו שני הבנים היחידים שם ואיזה שהיא מחשבה שנראית מאוד הגיונית לבנים בכל הגילאים, הם התחברו אחד לשני. מודי לפעמים מספר שהוא באמת התפעל מהיכולת של יונתן לנתח יצירות, ולשניהם היתה איזה יכולת לשחק כשהם שוכחים לחלוטין מהמציאות היומיומית. להטמע לחלוטין לעולם של ההצגה. ואם אחד מהם לא היה מצליח לעשות את זה. ישר השני היה שם לב. גם אם כל הכיתה היתה מריעה למודי, אחר-כך הוא היה יושב ליד יונתן והוא היה אומר משהו כמו 3 מ 5. הם יצאו כמה פעמים בתיכון להופעות של להקות רוק קטנות ומדי פעם היו מצליחים למצוא שם שתי בחורות לחזור איתם הביתה. אבל הקשר האמיתי שלהם התחיל אחרי הצבא, לשניהם היתה איזה תקופה של בטלה שבה הם ניסו לחשוב מה לעשות עם החיים שלהם. לפני שיונתן החליט לטוס לדרום אמריקה, ומודי להתחיל בקריירת העולה שלו. בתקופה ההיא הם היו יושבים במרפסת של מודי, שותים בירה, או מעשנים ג'וינטים. וכנראה שמשיחות במרפסת יונתן קיבל את הרעיון הזה על מה זה אלוהים. במהלך השנים הם היו נפגשים בערך כל חצי שנה. תקופה שהייתה כמעט מספיקה ליונתן למצות לחלוטין את כל סיפורי המודי שלו עד שהיו נגמרים.

כשיונתן שכב עם אשתו באותו לילה, ביום שפגש את אירה. הוא לא חשב על אירה המזכירה, הוא גם לא חשב על מודי בראון, הוא חשב על מספרים שעולים ויורדים, פלוס, מינוס, פלוס, מינוס. שוב ושוב. לרגע אחד לפני שגמר, הרהר יונתן על הסתמיות שבקיום, על איך שיום אחרי יום עובר בתוך רצף אינסופי של חוסר משמעות כמו הצגה שאין לה שום רעיון מרכזי ולשחקנים בה אין שום מוטיבציה, הוא חשב לקחת תחביב ושזה אולי יעזור, אבל אז גמר.

בבוקר למחרת, כשבירך את אירה לשלום עם הנהון בראש, שם לב שהוא אוהב את הטעם שלה בבגדים. התלבושת שהיא לבשה אתמול הייתה מאוד מתאימה ליום ראשון בעבודה. חולצה אלגנטית וג'ינס. אבל בבוקר הזה היא באה עם שמלה בהירה עם הדפס מעניין שהתלבש בצורה מאוד הולמת עם המשקפיים העבות שלה והתספורת הקצרה שלה. הוא חשב לרגע להעיר לה על זה, אבל בסוף לא עשה את זה, פשוט בגלל שזה מי שהוא היה. “בוקר טוב" בירך.

"בוקר טוב, יונתן, אפשר לשאול אותך שאלה?”

"כן"

"זה פגע בך? הבדיחה הקטנה של אתמול” היא כיווצה את הפנים שלה כאילו להראות שהיא מצטערת.

"לא, זה בסדר, שטויות, אני פשוט לפעמים קצת לא יודע לקבל בדיחה, אם זה היה מישהו אחר, או בזמן אחר גם בטח הייתי צוחק בקול רם, פשוט הייתי ממש בראש אחר אתמול"

"אז צחקת בלב?”

"אההם, משהו כזה"

"אני רוצה לפצות אותך" היא הפתיעה אותו

"לא זה ממש, ממש בסדר, את לא צריכה לפצות אותי"

"אתה רוצה לבוא להופעה של הלהקה שלי? הכרטיסים יהיו חינם"

"לא, לא, זה בסדר, אני חושב שהתקופה שבה אני יצאתי להופעות נגמרה מזמן"

"אוקיי, אם תשנה את דעתך תגיד לי"

כשנכנס למשרד ואירה נשארה לבד, היא פתאום הרגישה ממש מטופשת. “איזה מין מפגרת את? מה את מתלהבת שאת בלהקה?” היא עמדה להכנס לאינטרנט ולרשום הכל על מה שקרה, אבל כשפתחה את המייל שלה הופיעה הודעה מוזרה.

זה תוכן ההודעה:

"היי אירה, מה שלומך?

הרבה זמן לא התראנו, אני מתגעגע אליך

אני לפעמים מנסה להזכר באיך זה להחזיק אותך בידי, אני לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי, זה כמו עינוי מוזר. כל בחורה שיצאתי איתה מאז שניפרדנו הייתה כלום בשבילי, זו רק את, זה תמיד היית את. לא עובר יום בלי שאני מתחיל לכעוס על עצמי שנפרדתי ממך ואז איכשהו מוצא דרך להרגע. אני בתל-אביב ביום שישי, בואי נפגש.”

הכתובת של המכתב הייתה של עידו. וזה היה המכתב הראשון שקיבלה ממנו במשך שנתיים. היא אפילו כבר לא זכרה איך זה להיות עצמה לידו, אבל היא כן זכרה אותו טוב מאוד. את הכתפיים הרחבות שלו, ואת הזוית המוזרה של החיוך שלו שגרמה לו לפעמים להראות ממש מכוער ולפעמים כל כך יפה. היא רצתה להתפקע. מצד אחד היא כל כך שנאה את עידו, אחרי שהוא נעלם לקח לה חודשים להתאושש. ומצד שני, למרות שלא אהבה להשתמש בביטויים כאלה. לפעמים חשבה עליו כאהבת חייה, היא חשבה שזה מסוג הדברים שבנות חמש-עשרה אומרות, אבל כל פעם שחשבה עליו מאז שנפרד ממנה, זה הביטוי שקפץ לה לראש. וחוץ מזה היא פנויה עכשיו. היא בדיוק נפרדה ממישהו שחשבה שממש לא מתאים לה. ולמרות שאם היית שואל אותה בפאב היא הייתה אומרת לך שהיא עכשיו לוקחת הפסקה מגברים משהו בלהפגש עם עידו משך אותה נורא.

כדי להבין קצת מי זאת אירה אפשר להסתכל על מה שקרה עם החבר האחרון שלה.

את החבר הקודם היא פגשה בקורס צלילה שעשתה באילת כמה חודשים. היה בו משהו כל כך מתוק, הוא היה ביישן והיא תמיד נהנתה לדבר איתו, אבל הוא לא הסתדר עם החתול שלה. כל פעם שהוא היה ישן אצלה בדירת שותפים בתל אביב, החתול היה נלחם בו. הוא היה מנסה לבעוט בו והחתול היה שורט אותו. לפעמים שריטות עמוקות כל כך, שהוא היה מדמם שעות. והם לא היו יכולים לעשות כלום. הדירה שלו, בדרום תל אביב, היתה מטונפת ממש ואירה לא היתה מוכנה להכנס אליה, חוץ מזה שכל פעם שנכנסה לשם השותפים שלו היו נותנים בה מבטים כל כך מלאי זימה שהיא היתה מתחלחלת, מרגישה כל כך מגעיל ולא היתה מסוגלת לשכב איתו שם. אז מה שנשאר זה כל מיני מלחמות עם החתול בדירה שלה, כל מיני נסיונות לסגור את החתול בחדרים, שריטות, ויללות בלתי פוסקות.

אחרי חודשיים כאלה היא החליטה להפרד ממנו. זו היתה כמעט הפעם הראשונה שהיא ממש נפרדת ממישהו בחייה הבוגרים. היא לא רצתה לעשות מזה ביג דיל, אבל היא לא היתה בטוחה איך לעשות את זה. היא גם לא רצתה שהוא יחשוב שזה בגלל החתול. היא החליטה בסוף ללכת לדירה שלו, לנסות להגיע בלבוש הכי צנוע, ולספר לו שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לקשר, ושהיא מרגישה לחוצה בתוך מערכת. הם ישבו על המיטה שלו והוא ניסה לנשק אותה כשהיא סיפרה לו, הוא די קנה את זה. היא בחרה את הסיבה בתבונה, מההיכרות הקצרה שלה איתו, היא ידעה שזה משהו שהוא ממש יכול להזדהות איתו, אחרי שנזרק משלוש פנימיות בתור ילד. הוא הציע שהם ימשיכו לשכב מדי פעם, אבל היא אמרה לו שהיא לו בחורה כזאת ושזה גם לא יעבוד בגלל החתול והכול. הוא הסכים.

ביום שעידו היה אמור להגיע לתל אביב, היה אותה היום של ההופעה הקרובה שלה ושל האמסטרדם ג'יפסי להקת אינדי רוק קטנה שמורכבת ממתופף וגיטריסט שמנגנים ביחד מגיל עשר שהיא הכירה בצבא, נגן באס שהיה חבר לשעבר שלה והיא כזמרת. היא תמיד חלמה להיות זמרת. היא הייתה שרה בתיכון בטקסים ומול המראה בבית. היא לא בטוחה איפה החלום הזה התחיל, אם תשאלו את אבא שלה, הוא יגיד לכם שזה בגלל הופעת ילדים אחת שהוא לקח אותה אליה כשהיא היתה בת 11, היתה שם זמרת מדהימה שריגשה את כולם והוא היה בטוח שזאת הסיבה. אח שלה יספר שזה בגלל כוכב נולד. אבל היא תספר שזה בגלל איימי ויינהואס. בפעם הראשונה שהיא ראתה קליפ שלה בטלויזיה, היא ידעה שהיא תהייה זמרת. במקרה, גם היה לה קול סביר.

עידו טייל בעולם תקופה ארוכה לפני שפגש אותה. הם הפכו לחברים בזמן שנגמר לו הכסף, בערך לפני שנתיים וחצי, והוא החליט לחזור להורים ולעבוד בתל אביב. הוא בא מבית עשיר, בית אשכנזי ישן, עם כמה בתי מגורים בתל-אביב. את רוב הילדות שלו הוא העביר בבילוי עם אנשים בדיוק כמוהו, בבית ספר יומרני בתל-אביב. הייתה לו חברה מגיל שלוש-עשרה עד שמונה-שרה, והיא הייתה הילדה הכי יפה בשכבה. כשהיא הלכה לצבא ונשלחה להיות מדריכה במוזיאון חיל האויר והוא לא התגייס מסיבות רפואיות ששמורות איתו, משהו בחזית המושלמות שהם הציגו נשבר. משהו שהם לא הצליחו לאחות, ואחרי חודשיים של ריבים טיפשיים הם נפרדו. הוא היה בן שמונה עשרה בתל-אביב עם קצת כסף מההורים ובלי חברה והוא הרגיש חופש מושלם. כל העולם היו פרוש בפניו, עולם מלא בחורות וחויות, אבל ההורים שלו, שהיו ימניים מאוד בתפיסה לא אהבו את זה שהוא לא הלך לצבא. הם אמרו לו שיש לו כמה חודשים לפני שהם סוגרים לו את הברז של הכסף ושכדאי לו למצוא מהר עבודה.

הוא התחיל לעבוד כברמן. הוא נהנה מאוד במשך שנתיים, יצא עם המון בחורות, עשה המון כסף ואז הוא החליט שהוא הולך לטייל, שבוע אחרי שנחת בהודו הוא נשבע שהוא לא יחזור יותר לישראל. הוא היה בטוח שהוא ימשיך לטייל כל חייו. הוא חשב שתמיד יוכל למצוא עבודה כברמן ולהמשיך משם. זה לא עבד כל כך. בעיקר בגלל שהוא לא היה מצליח להביא את עצמו לחפש עבודה גם אם היה בטוח שזה הדבר שהוא היה צריך לעשות. כשנגמר לו הכסף הוא בדיוק היה באירלנד. הוא התקשר לאבא שלו, שלא דיבר איתו קרוב לשנה וחצי. “תחזור הביתה" הדהד הקול של אביו תוך כדי כל הטיסה חזרה לארץ ואחרי איחוד משפחות משמח, שבוע של התאקלמות בישראל וכמה ימים של עבודה בבר הישן שבו התחיל לעבוד בשכונת אלנבי, פגש את אירה על הבר.

הוא כבר הכיר את התרגיל, לפנק בצייסר, להשתמש בחיוך שלו, שמשום מה בחורות מתות עליו. להגיש לה מצית בדיוק כשהיא מוציאה את הסיגריה. להסתכל לה בעיניים ולדבר. אחרי שבילה שנים בפאבים ידע בדיוק מה בחורות רוצות ומה לא בפאבים. הן לא אוהבות שגבר לחוץ מתקרב אליהן, מנסה לשחק אותה בחור חשוב. יוצא קריפי ממש ונעלם ברגע הראשון שהמצב נהייה לא מתאים. הן כן אוהבות שברמן שנראה לחלוטין בתוך הסצנה המקומית, לא נותן להן בכלל תשומת לב,אחר כך קצת להם קצת ובסוף קצת נחמד אליהן.

למרות שאירה נראתה לו בדיוק כמו כל בחורה ז'אנרית תל אביבית וגם הכל עבד איתה חלק. לא היה בה שום דבר מיוחד, חוץ מזה, שבבוקר למחרת הערב על הבר והלילה במיטה, הוא הרגיש צורך בלתי ניתן להבנה להתקשר אליה, דבר שלא קרה לו אף פעם. באותו שבוע הוא ניסה שוב ושוב להבין מה גרם לטעות שכזאת, אבל זה היה לשוא. הוא החליט שזה הבגרות שלו. הפסיכולוג שלו החליט, כמה שנים אחרי זה, שזה איכשהו קשור לאמא שלו.

הם יצאו כמעט שנה, בהתחלה אירה עבדה כמוכרת בחנות בגדים קטנה בשינקין, עשר שעות בכל יום בילתה המחמאות והתחנפויות ללקוחות ואת הערבים העבירו במחמאות והתחנפויות הדדיים. היא מהר מאוד עברה לגור בדירה של עידו, שהייתה דירה של הוריו, ככה שלא שילם עליה בערך חצי מהשכר דירה האמיתיים שלה. לא הייתה להם טלויזיה בדירה, אבל היה להם מרפסת קטנקנה ומקרר מלא בבירה, את המעט הזמן שהם לא היו עובדים בו הם היו מבלים ביחד, צמודים אחד לשני. אחרי כמה חודשים עלה הרעיון שאירה תפסיק לעבוד. עידו שילם על השכר דירה לבד בקלות, וככה אירה הייתה יכולה לנסות לפתח קריירת מוזיקה. לעידו זה לא הפריע ולתקופה מסויימת זה עבד.

אבל בתקופה הזאת עידו התחיל ממש להסתדר עם ההורים שלו. הסיפור עם הצבא נשכח. ובמהרה הם התחילו להתגאות בבן שלהם שהולך עודמ מעט ללמוד עריכת דין בחולון. בשיחה בינהם, אחרי שראו כמה התבגר, החליטו הוריו לתת לו את הדירה שהוא גר בה. הם חשבו שזה יעזור לו בלימודים, ייתן לו עצמאות, הם חשבו שזה משהו שצריך להיות לבן שלהם. שבועיים וחצי אחרי שהדירה שלהם הייתה על שמו הוא כבר היה בהודו. ההורים נשכחו, ישראל נשכחה, אירה נשכחה. הוא השכיר את הדירה לדיירים בישראל ועם הכסף יכל להמשיך לטייל, אולי כל חייו.

כשאירה בחנה את מכתבו שמה לב שהוא לא אמר שהוא חוזר לתמיד לישראל, הוא גם לא אמר שהוא רוצה לחזור להיות ביחד, הוא רק אמר שהוא רוצה להפגש, והיא ישבה שם ולא ידעה מה לענות. היא כתבה כמה ניסוחים של מכתב תשובה וגם שקלה בדעתה לא לענות, אבל בסוף החליטה לענות כך:

"יום שישי, 18:00 המקום שבו הכרנו.”

וברגע ששלחה את המייל, כאילו והרימה את הראש מתוך המים וחזרה לחיים האמיתיים.

ההופעה שלה בתשע בערב באותו היום, היא תוכל להפגש איתו, להוציא לו את המיץ על מה שעשה לה, ללכת להתלבש ולהתאפר ולהספיק להופעה. והמפגש הזה יתן לה אנרגיה מטורפת, אחרי שניתצה את הלב של המניאק הזה לרסיסים, היא תרגיש כמו כוכבת רוק אמיתית. ואז היא נזכרה שהיא הזמינה את הסחי הזה מהעבודה להופעה. אופפפפ, עיקמה את הפרצוף שלה והרהרה לרגע בהתאבדות. היא רשמה על זה משהו באינטרנט ושיתפה עם חבריה. הם צחקו והראו את הערכתם, למרות שזה לא היה כזה מעניין. היא רשמה משהו בסגנון של:” איך להפוך לבחורה הכי מגניבה במשרד, להזמין את כולם להופעה שלך" ועדת מעריציה הקטנים ממש התלהבו. היא הרגישה יותר טוב, ודמיינה חיים שבהם היא לא צריכה לעבוד בעבודות מחורבנות בבוקר, ויכולה רק לחיות מהמוזיקה.

בדיוק ברגע שהוקל לה כבר לחלוטין יונתן יצא מהמשרד שלו ואמר לה: “את יודעת מה, אני אבוא, אבל רק אם אשתי יכולה גם להגיע.”

"אה, אוקיי, בטח. אני אסדר לשניכם להכנס בחינם"

היא נתנה לו את הפרטים של ההופעה ועידכנה את מה שקרה באינטרנט.

כמה דקות לפני כן, יונתן דיבר עם אשתו בטלפון וסיפר לה על זה בתור חצי אנקדוטה מוזרה שקרתה לו באותו היום.

"אז למה שלא נלך?” שאלה אשתו.

"לא יודע, אנחנו לא בדיוק מסוג האנשים שהולכם לדברים כאלה"

"מה? היית מעדיף ללכת לאופרה?”

"זה לא זה, נו, את יודעת. חשוך ומסריח מסגריות, רועש ממש. ואיפה נשים את רועי ונדב?”

"תוך כדי שסיפרת לי, הסתכלתי על ההופעה באינטרנט, גם אומרים שאסור לעשן שם, וראיתי בסרטון מההופעה שזה לא כזה רועש, ואמא שלי אמרה לי משהו על זה שאנחנו אף פעם לא נעזרים בה לשמור על הילדים, נראה לי שהיא רוצה להרגיש כזאת סבתא"

"אוקיי, לי לא אכפת, אני אגיד למזכירה. קנית ירקות במקרה? “ אחרי כמה דקות הוא כבר פתאום דמיין את עצמו בהופעה והרגיש שמשהו נכנס למקום הנכון. פתאום הוא הרגיש שזה משהו שהמון זמן היה חסר לו.

באותו לילה לפני שעמד לשכב עם אישתו היא ביקשה להדליק את הרדיו. זה היה בגלל משהו שהיא קראה באותו בוקר באינטרנט, על זה שיותר קל להשתחרר במיטה כשיש מוזיקה מתנגנת ברקע. בייחוד כשיש ילדים בבית. כשביקשה מיונתן להביא את הרדיו השתמשה בפרצוף הכי סקסי שידעה לעשות, שלמען האמת הוא היה פרצוף יותר חמוד מאשר סקסי. אבל עם השנים, בשביל יונתן, הפרצוף הזה התחבר עם מין. הוא קם ערום מהמיטה וחיפש מעל הארונות מאחורי ערמות שמלאות בסוג הדברים שאנשים אוגרים איתם במשך השנים ומצא רדיו ישן אמיתי. “מחר אני אלך לקנות אחד אמיתי" הוא הניח אותו לידם וחיפש מוזיקה שתתאים לאוירה. הוא לא מצא משהו שממש התאים ואשתו כבר התחילה להשתעמם, אז הוא השאיר את הרדיו על תחנה מרכזית כלשהי, הם נגנו שם מוזיקה ישראלית. זה לא הפריע לאף אחד מהם ובזמן שהם שכבו הוא דמיין אנשים מהמשרד מנגנים בלהקה סביבו, הכל עשן ומלא אנשים בזמן שהוא ואשתו מזדיינים באמצע הבמה.

עברו כמה ימים והגיע היום של ההופעה. כמו כל יום רגיל יונתן הגיע למשרד בדיוק באותה השעה. “היום ההופעה הגדולה, אהה?” פנה לאירה בכניסה

"היא לא כזאת גדולה, אבל כן. אני מקווה שתהנו"

"באיזה שעה היא, תזכירי לי?” הוא ידע באיזה שעה.

"בתשע, לבונטין 7, אתם תהיו ברשימה"

"אחלה, נתראה שם, אולי תקדישי לנו שיר?” אמר בחיוך גדול

"עכשיו אתה זה שמתחכם איתי"

"טוב, אני מקווה שאני אספיק לסיים הכל פה במשרד, הצטברה לי פה כמות של עבודה שאני אמור לסיים לפני מחר, אבל אני אמור לסיים"

"נתראה שם"

יונתן הלך למשרד והשאיר את אירה קצת לחוצה מהרגיל. היא כבר היתה די רגילה ללחץ לפני הופעות, היא ידעה שלכולם יש את הלחץ הזה. והשהחוכמה היא לא להפסיק להרגיש אותו, אלא להמשיך ופעול למרות ההרגשה. בתחילת דרכה היא שמה לב שכל פעם לפני הופעה היא מתחילה למצוא תירוצים למה לא ללכת להופעה. תמיד היא מצאה משהו בקול שלה. משהו שלא היה מושלם והרבה הופעות כמעט ובוטלו. לבסוף היא הבינה שזה כאילו והמוח שלה מנסה לשכנע אותה לא ללכת. ושהיא צריכה להתעלם מההמצאות שלו. אבל היא לא דמיינה כמה לחוצה היא תהייה לפני הפגישה עם עידו.

לעבודה היא הגיעה עם התלבושת הכי מוצלחת שלה. תלבושת ששידרה הצלחה ומין. תלבושת ששיגעה גברים. היא נזכרה בתלבושת שלבשה בשביל להפרד מסשה, החבר הקודם שלה. ביחס לאיך שנראתה עכשיו, התלבושת ההיא כמעט נראתה כמו תלבושת של נזירה מרופטת, שמקבצת כסף ברחוב לעניים. שחור ואדום, הדוק בדיוק במקומות הנכונים.

חשוף באחרים. כל מי שעבר לידה במשרד לא יכל להוריד את העיניים ממנה. חלק שאלו למה לבשה את התלבושת המיוחדת. היא ענתה שהיא בשביל ההופעה בערב. חלק המשיכו ושאלו אותה על ההופעה, אבל היא ענתה בלי שום התלהבות. הראש שלה היה עסוק בגבר מסויים. והאנשים במשרד לא המשיכו לשאול אותה יותר מדי. אחד העובדים הצעירים, שליח. העביר כמעט את כל היום במשרד איתה. בלי שום סיבה מסויימת. הוא ניסה לפתוח איתה בשיחה כמה פעמים, שיחה שבמהרה דעכה. וכל פעם שהתכופפה או נטתה להביא משהו, יכלה להרגיש את העיניים שלו עליה.

בחמש וחצי העבירה כרטיס במשרד, מיהרה לבר המאעפן באלנבי, שהאנשים היחדים שהיו שם, היו עבריינים ובטלנים זקנים. התיישבה על הבר והזמינה סנגרייה. הבר לא היה מאורר במיוחד והיא התחילה להרגיש טיפות קטנות של זיעה מטפטפות לה במורד הגב. היא קיוותה שהן לא הורסות את המראה שהיא ניסתה לשוות. היא ניסתה להחליט מה היא הולכת לספר לעידו שהיא עושה בימים אלה. זה לא שהיא התביישה בקריירת הרוק אינדי המטורפת שלה. אבל היא חשבה שהוא יעריך דברים אחרים. “מה יעריך בן-אדם שהדבר היחיד שאכפת לו זה 'החופש המושלם' ?” היא חשבה על מדריכת טיולים, על פעילה הומניטרית. ואז חשבה על יחסים בין-לאומיים. היא החליטה לספר לו שהיא מסתובבת בכל העולם מקדמת את ישראל, דבר שיפגע לו גם בנקודה הזאת עם ההורים וזה שעזב את המולדת. בשש ורבע הפלאפון שלה צילצל. זה היה עידו.

"חשבתי שאת רוצה להפגש בדירה?”

"רשמתי לך שאני רוצה להפגש במקום שבו נפגשנו!!" היא רתחה.

"לא, רשמת במקום שהכרנו"

"מה ההבדל?!!”

"חשבתתי שהתכוונת הכרנו במובן הרומנטי, לא משנה, בכל מקרה, אני כאן, ליד הדירה שלך ואין לי דרך להגיע לאלנבי"

"אוקיי, אני באה לשם.”

החלום של לספר לו שהיא עובדת ביחסים בין לאומיים קצת נהרס, אבל היא חשבה אולי לספר לו שהיא בקושי בארץ אז היא לא רוצה להחליף דירה. גם ככה לחפש דירה בתל אביב זה מכה, והיה אוהבת את השותפות שלה. במונית לשם. היא צילצלה לשתי השותפות שלה והודיעה להן לא להתקרב לדירה בשעה הקרובה. כשהגיעה לדירה, ראתה אותו נשען על המעקה בכניסה לדירה ומשהו בתוכה התפקעה.

בהתחלה הם היו נורא נבוכים, היא הציעה לו לשתות קפה אבל הוא העדיף משהו חזק יותר. היא הביאה בקבוק של סאות'רן קומפורט ופתחה אותו והם שתו כל אחד מהם כוס במהירות די גדולה. אחרי שיחת חולין של כמה דקות שלא עלה בה שום דבר חשוב, הוא פתאום קטע אותה.

"אני כל כך אוהב אותך"

"איך אתה רוצה שאני אענה על דבר כזה?”

"לא יודע, אולי שאת אוהבת אותי גם, או שאת לא"

"אני תמיד אוהב אותך, אבל אני לא יודעת אם אני יכולה לחזור להיות איתך" כל התוכנית שלה נעלמה.

"אני לפעמים חולם שאנחנו מתנשקים. ואז אני מתעורר בעצב נוראי שאף פעם לא אוכל לנשק אותך שוב, או שאולי...” הוא ניגש לנשק אותה, והיא נבהלה וקפאה. השפתיים שלו נגעו בשלה, והם הרגישו כל כך נעימות, כמו לטעום מאכל שתמיד אהבת ושחכת שהוא קיים. היא נכנעה אליו. בתוך פחות מחצי שעה מהרגע שהוא פגש אותה הוא כבר שכב לידה ערום, מכוסה זיעה ומאושר, והיא רק חצי לבושה.

"אתה חוזר לארץ?”

"תמיד אהבת לדבר אחרי סקס"

"כן, אבל אתה לא עונה לי.”

"לא, אני לא חוזר לארץ, אני חי בארה"ב, נשוי לשפית עם קונדיטוריה כל מה שרוצה ממני זה שהשאר בבית והתבטל. חזרתי לארץ רק כדי להגיד שלום להורים ולפגוש אותך"

"מה זאת אומרת?! חשבתי שאני האחת, שאתה אוהב רק אותי? זה מה שאמרת במכתב”

"זה נכון, אבל, אני לא יודע להסביר את זה. כשהייתי איתך זה כאילו והייתי במין כלא כזה,

כלא מזהב. זה לא הוביל אותי לשום מקום, לא יכולתי לחיות ככה. היום אני עובד בחברה שיש לה סניפים בכל העולם, יוצא לי לעבור ממקום למקום. הם שמעו על כל המקומות שהייתי בהם ונדלקו עליי, זה בחיים לא היה קורה עם הייתי נשאר איתך. ולאשתי לא אכפת, אני חושב שאפילו לא אכפת לה שאני מזיין בחורות אחרות"

"ואני אחת מהבחורות האחרות האלו?!!”

"לא זה לא מה שהתכוונתי"

"תעוף מפה, חלאה"

היא התחילה לדחוף אותו לכיוון הדלת, בזמן שהוא ניסה לאסוף את הבגדים שלו. הוא התלבש מחוץ לדלת והלך לבית הוריו. אירה נשכבה על המיטה והתכסתה בשמיכה הישנה שלה, מרוב ההלם, שום מחשבה לא עברה לה בראש. עד שהפלאפון שלה צילצל.

"אירה, את זוכרת להביא את כל מה שצריך?” נשמע הקול העייף של המתופף בלהקה.

"מה אני צריכה כבר לזכור?” היא התחילה להשתלח בו.

"אנחנו עושים את הקטע עם התמונה של יונה וולך מהודקת לחולצות שלנו. את זוכרת את זה?”

"אויי פאקינג שיט"

"את רוצה שאני אשלח לך את התמונה למייל שוב?” הוא המשיך בלי שום הבדל בגוון של הקול.

"לא, יש לי את התמונה, אבל אין לי מדפסת, כאילו, יש לי מדפסת, אבל אין לי כבל למדפסת"

"יש לך מדפסת במשרד?”

"כן, אני נוסעת לשם"

תוך כמה דקות היא התקלחה, החליפה בגדים, סידרה את עצמה תוך כדי שהיא זורקת בגדים בכל החדר שלה. שתי דקות מול הראי מתאפרת והיא הייתה מוכנה להופעה. היא נראיתה כמו הנערה הכי היפסטרית בעול, חולצת גופיה לבנה וחצאית מוזרה, האור כבר דעך בחוץ. והיא ניסתה לדמיין שזה יום חדש.

היא הייתה אמורה להיות מוכנה להופעה, אבל היא הרגישה כל כך קטנה, בכלל לא כמו כוכבת רוק. במונית בדרך לשם הנהג מונית שאל אותה מה קרה לה. והיא כמעט סיפרה לו. אבל אמרה "לא קרה כלום" אבל בראש שלה גלגלים התחילו להסתובב "אז מה אם הזדיינו? זה כלום. זה לא כאילו זה הפעם הראשונה שהוא זיין אותי. זה גם לא שהוא זיין אותי, זה יותר כאילו אנחנו הזדיינו, צריך לשים לב לניסוח. זה לא שאני הזונה הקטנה שלו. אני לא ברכושו. אני אישה מודרנית, משוחררת. אני יכולה להזדיין עם מי שבא לי. גם עם חברים לשעבר. גם אם הם זיינו אותי שוב ושוב”

העצירה של המונית עצרה את הקו מחשבה המוזר הזה וכשנכנסה למשרד נראה שאף אחד לא נמצא בו. המשרד היה שקט ונעים. היא אף פעם לא הייתה במשרד בשעות האלה. כל האורות כמעט מכובים, כשנכנסה למשרד של יונתן בשביל לקחת את הדף שהדפיסה במחשב שלה, ראתה את יונתן על המחשב. הוא נראה ממש עסוק. “הו, את עוד לא בהופעה" אמר לה בחיוך.

"עוד לא" ענתה ברוגז.

"הכל בסדר?”

"כן, הכל בסדר"

היא ניגשה לקחת את הדף מהמדפסת וקלטה את יונתן מסתכל עליה בדיוק כמו שהשליח הסתכל עליה באותו בוקר.

"הו, גם לך בא על התחת הזה?” ופתאום משהו בתוכה נדלק.

"מה? לא, סליחה" אבל משהו בה פתאום השתחרר. מתוך האבסורד שבסיטואציה.

"מה, אני לא מושכת אותך?” אמרה בקול סקסי.

"תראי, את בחורה מאוד מושכת, אבל.. אבל.." היא פתאום הרגישה כל כך חזקה, על הגבר הפיצפון הזה. כאילו והיא יכולה לשבור את כל חייו ביד אחת. היא ניגשה אליו ועמדה מולו כשהמפשעה שלה ישר מול הפרצוף שלו.

"אני יודעת מה אתה חושב, אני יודעת על מה אתם הגברים הנשואים האלה כל הזמן חושבים. רק לזיין בחורות כמוני" היא ידעה שהוא מתכווץ בפנים, וזה נראה לה השעשוע הכי גדול בחייה.

"תקשיבי, אני לא רוצה לפגוע באשתי" הוא אמר, אבל המילה אישה הציתה באירה שנאה בלתי נתפשת למוסד הנישואין והיא רצתה להרוס כל מה שקשור אליו.

"אני יעשה אתך עסקה”אמרה אירה “אם תתן לי לזיין אותך פה על השולחן" היא שלחה לו יד למכנסים והמשיכה בקול הכי סקסי שיכלה."אם תתן לי, אני לא יגיד כלום לאשתך. אבל אם אתה תשתפן, מחר בבוקר אשתך תקבל שיחה ממני שתספר לה שאני לא יכולה לעמוד יותר בשקרים וב..”

"חה, הצחקת אותי, תקשיבי לי טוב, אהה, ילדונת. אני מכיר אנשים ואני יודע מתי הם מזיינים את השכל ממש בקלות, לא בקלות עובדים עלי. את לא תגידי כלום לאשתי ואני יכול להיות בטוח בזה. אולי תשמרי את ההצגה הזאת לאיזה מישהו נחמד שיעשה לך טוב. בשביל מה את צריכה להתעסק עם גברים נשואים. זה סתם התחמקות מקשר אמיתי.”

"פאק יו, אתה לא רוצה, לא צריך, נוד זקן" היא לקחה את הדף עם התמונה של יונה וולך והלכה משם.

למרות הקושי המועט, יונתן סיים את העבודה די במהירות והתקשר לאשתו.

"תקשיבי, לא ממש בא לי ללכת להופעה הזאת. קצת רבתי עכשיו עם הבחורה הזאת במשרד"

"על מה רבתם, מה יש לך לריב איתה?”

"זה לא שרבנו, אני מקבל ממנה וייב ממש גרוע, נראה לי שהיא לא רוצה שנגיע להופעה.”

"אז מה אם היא לא רוצה, הילדים כבר אצל אמא שלי, נלך לשם, אם יכניסו אותנו בחינם אז נכנס, ואם לא אז נלך לאיזה מסעדה נחמדה.”

"אוקיי, מה שבא לך"

הוא מיהר הביתה, החליף בגדים לטי שירט ישנה וג'ינס. אשתו גם היתה לבושה להופעה, בשמלה קצרה. הם הרגישו כמו בני שש-עשרה. הפעם ראשונה שהם יצאו לדבר כזה כבר המון שנים. בדרך לשם הם שמו במכונית שירים שהם אהבו לשמוע כשהם היו צעירים. שרו בקולי קולות, ההתרגשות היתה עצומה. יונתן כבר שכח לחלוטין מהתקרית המוזרה במשרד. זה לא פעם ראשונה שמשהו כזה עם בחורה צעירה קורה לו. אבל הוא תמיד שמר אמונים לאשתו. זה פשוט מי שהוא היה. כשהגיעו למקום הם ראו קהל קטן סביב דלת הכניסה, יונתן נתן לאשתו את המפתחות והארנק בשביל שתשמור אותם בתיק שלה והם נכנסו פנימה. הם שאלו את השומר בכניסה אם הם ברשימה והם היו. אירה הודיעה למקום שיוסיפו אותם לרשימה כבר לפני כמה ימים. אם היתה חושבת על זה באותו ערב, כנראה שלא היתה מכניסה אותם.

הקהל שהיה בפנים לא היה גדול בהרבה מאשר זה שבחוץ. המוזיקה היתה לא רעה בכלל, היה למוזיקה סאונד מעניין, חדש. משהו שלא כל אחד היה יכול להתחבר אליו. אבל אם הקשבת לה למשך יותר מדקה, הצלילים התחילו להדהד לך בתוך המוח, מעירים מחוזות ישנים, כאלה שכבר שחכת שקיימים, וכאלה חדשים לחלוטין. “המוזיקה הזאת בחיים לא תצליח להגיע לרדיו" אמר יונתן לאשתו. “אבל אם היא תגיע, יש סיכוי שהרבה אנשים יעופוו עליה.” לכל שיר היה משהו מאוד שונה, אבל באותו זמן גם הצליחו השירים לשמור על רעיון מרכזי. למרות שיכול להיות שכל אחד ששמע את השירים הרעיון המרכזי נראה שונה. בסוף השיר הרביעי אירה ביקשה לעצור לרגע את המוזיקה ולהגיד משהו. “לפני השיר הבא, אני רוצה להגיד כמה מילים" היא הסתכלה ליונתן ישר בעיניים. “ יש מישהו מאוד מיוחד בקהל" היא הצביעה על יונתן "שבלעדיו המוזיקה הזאת לא הייתה קוראת. למאהב המושלם שלי, יונתן" היא סיימה את המילים בכמעט צעקה. והקהל הבין שהוא צריך למחוא כפיים. כולם הסתכלו עליו, גם אשתו. המבט ההמום על פניו יכל להתפרש לכמה כיוונים, אשתו פירשה את זה כהודאה באשמה ויצאה מהמקום. יונתן רדף אחריה למצוא אותה ממהרת במכונית מהרחוב. וכל שיכל לעשות זה לעמוד שם המום, בלי ארנק או אוטו, ואשה שמסננת אותו בפלאפון.

ההופעה המשיכה להתנגן, הוא חשב ללכת ולצעוק על אירה, אבל ויתר על זה, הוא לא היה איש כזה. הוא הוציא את הפלאפון שלו ועבר על המספרים כשהוא מנסה לחשוב למי הוא יכול להתקשר, מישהו שלא ישאל שאלות מיותרות על איך הוא הגיע למצב הזה. אחד שהוא לא יתבייש לספר לו. אז הוא מצא את מודי. מודי בטוח ישאל, אבל הוא לא כמו מישהו מהעבודה שלא יהיה נעים לו לספר לו.

תוך כמה דקות מודי הגיע לשם.

"מה קרה לך? איפה הארנק שלך? איפה האוטו?”

"אל תשאל, הסתבכתי עם איזה מזכירה מהמשרד.”

"ואיך הגעת לפה?”

"זו היא, המזכירה, היא עכשיו שרה בפנים?”

"אהה, אפשר ללכת לראות אותה, איך היא נראית?”

"בוא תראה"

הבחור בכניסה הכניס את מודי בלי כרטיס. נראה ליונתן שהם מכירים, אבל הוא גם נזכר במשהו שמודי פעם אמר לו, שבגלל שכל כך הרבה אנשים מתנהגים כאילו הם מכירים אותו, הוא גם לפעמים מתנהג כאילו הוא מכיר אותם, זה הופך דברים ליותר נוחים לפעמים.

מודי נעמד בשקט מאחור, יונתן האומלל, נאלץ לחזור ולהסתכל על אירה. לראות אותה עושה את ההצגה שלה על הבמה. כשהיא הייתה על הבמה היא הייתה הרבה יותר מושכת מאשר במשרד. הוא ניסה להבין למה למשך כמה זמן, עד שמודי הציע ללכת לישון אצלו. הם נסעו אל מודי וישבו על המרפסת בביתו, זו אמנם לא היתה אותה מרפסת כמו בילדותם, אבל הם הצליחו להעביר בה את אחד הלילות הכי טובים ששניהם זכרו.

בבוקר, מודי היה צריך ללכת לעבודה, הוא הציע ליונתן ללכת להתנצל לאשתו, או לספר לה מה קרה, אבל שיחכה קצת, שלא ימהר מדי. יונתן רצה לנסוע לביתו כבר בשש בבוקר. אבל הוא הבין למה מודי התכוון ונסע רק ב12. הוא נכנס עם המפתח שהיה מוחבא ליד הכניסה וחיפש את אשתו בבית. אשתו ישבה על הכסא מול המחשב, עדיין בבגדי השינה שלה, כאילו ולא יצאה לעשות ספורט באותו בוקר והיא החזיקה ספל מרק, למרות שהיה די חם.

"את חולה?” יונתן שאל אותה

"למה היית צריך לעשות את זה?”

"אשתי, תאמיני לי" הוא אמר בקול הכי משכנע שלו "היא קצת דפוקה, היא איימה עלי שהיא תעשה את זה אם אני אגיע לשם איתך, בלי שום סיבה! אני חושב שיש לה איזה בעיה עם גברים. אבל לא האמנתי לה"

אשתו נראתה מבולבלת לכמה רגעים. מנסה להחליט למה להאמין

"נראה לך שאני אבגוד בך?”

"לא, לא חשבתי שתעשה את זה, אבל לא יודעת..”

"בואי אלי" יונתן חיבק אותה ולאט לאט כל החשדות נעלמו.

באותו הלילה כשהם שכבו במיטה והרגשה מוזרה הציפה אותם, הרגשה של משהו חדש, אשתו הדליקה את הרדיו. השדרן פתח ב"זה שיר ששלח לי חבר יקר שלי, מודי בראון, שיר של אומנית חדשה וצעירה שאולי תאוהבו" והשיר של אירה התחיל להתנגן. אשתו לא שמה לב לזה אבל הוא יונתן הבין מה קרה. ובזמן שהוא שכב עם אשתו, הוא חשב על אירה, באותה תלבושת של ההופעה, שוכבת איתו בתוך מיטה אדומה, באמצע אולם מלא אנשים, תוך כדי שהיא שרה בהופעה.